והשאלה, מה יעשה לי הבלוג הזה שלפני חודש חגג ארבע שנים. איך חגג? אף אורח, אף עוגה, אף מתנה. לא רק שלא הייתי ולא כתבתי, אפילו שכחתי את יום ההולדת.
והתשובה היא שאולי לימי הולדת יש רייטינג גבוה מדי. מה כבר קרה? ממילא, בגילי, יום הולדת מסמן הישג הישרדותי. עברתי עוד שלב בלי הדחה.
(האמת היא שהבלוג חגג חמש שנים ואת הפוסט הזה כתבתי לפני שנה, ומשום מה לא פרסמתי. אין לי מושג למה. אולי אז היו לי סטנדרטים גבוהים יותר. ואם לפני שנה שכחתי מיום ההולדת אבל נזכרתי כעבור חודש - השנה, למרות שכן כתבתי באותו יום שכחתי באופן מוחלט, ונזכרתי בפוסט השכוח הזה רק בגלל הדברים שכתב אברי גלעד בפייסבוק).
לא רק יום ההולדת יצא מפרופורציה, אלא החגיגות והמתנות, שכל הזמן רק מסלימות. הנה למשל, אם קבלתי מא' מתנה ב- 500 שקל, גם אני חייב. וכך קונים צד א' וצד ב' מתנות זה לזה, ומרב שלא יודעים מה עוד לקנות, מעניקים סכום כסף, שמטבע הדברים צריך שיהיה גבוה יותר משווי המתנה. זהו בדיוק האיזון הקדוש של החתונה-מתנה (ויש אתרים עם טבלאות לחישוב מדויק של גובה המתנה, על פי יחסי הקירבה, רמת האירוע, היום בשבוע, וההיסטוריה המשותפת (וגם שמעתי לא מעט סיפורים על תלונות קשות המוטחות בפרצופו של נותן המתנה שלא עמד בציפיות)), אלא שאם אתה מתחתן אולי פעם בחמש שנים, ימי הולדת יש כל שנה. אתה מעניק את 1000 השקלים, וממתין בסבלנות שתקבל אותם חזרה ביום ההולדת שלך. זהו מאזן האימה של המתנות.
השלב הראשון בפישוט התהליך הוא לא לפתוח. כך יכולה המעטפה לעבור מיד ליד, ומובטח שישמר האיזון הנכון של סכום המתנה, וכבר לפני חמישים שנה כתב אפרים קישון מערכון על הבונבוניירה שמשך שנים החליפה ידיים עד שאיזה אידיוט החליט לפתוח ולטעום. על כן, את איגרת הברכה יש למסור בנפרד, או להקפיד לכתוב ברכה אלמותית ואוניברסלית (לא משהו חד-פעמי כגון "ליעקב, ליום הולדתך הארבעים"). רעיון זה, אגב (להפריד בין הברכה למתנה), מיושם מזמן. מי שאוהב לנבור בערימות של ספרים ישנים ימצא שם הרבה הקדשות. זהו מנהג שעבר מהעולם, והיום תמצאו בין דפי הספר רק פתק החלפה, שהוא כמובן שלב ביניים לפני תלושי השי, שהם גירסא לא יעילה של הכסף המזומן, וכך חזרנו למעטפה המחליפה ידיים.
השלב השני מהווה קפיצת מדרגה, שכן, במקום למסור את המעטפה ולהעביר אותה כל פעם מיד ליד, אפשר להפקיד אותה בידיים של סוכן נאמן. חלק מהזמן ישמור את המעטפה כמתנה עבורי, ובשארית השנה, עבורך. מספיק למסור לו את התאריכים והוא כבר יעביר בעצמו את השייכות ולא צריך לטרוח ולהזכיר לו בכל פעם. להיפך, הוא זה שיזכיר לנו, כחלק מהשירות. גם הכסף המזומן מיותר במקרה זה, ומספיק רישום מסודר בפנקס. למען הסדר הטוב והאמינות ראוי ששירות ציבורי חשוב זה ינתן על ידי המדינה ולא יופקר לידיים פרטיות. הנה אם כן משרד ממשלתי חדש – "רשם המתנות". (בעצם כבר יש. פייסבוק ממלא חלק מהתפקיד כל הזמן. יולאם פייסבוק!)
אז בבקשה לרשום, עכשיו יום הולדת של הבלוג, ובעוד שנה ועשרה חודשים יום הולדת שלי. וסביר יותר, לאור ההתעלמות שלי, גם הבלוג יתעלם ממני ואני יכול לשכוח ממתנה.
אפשר באותה הזדמנות להוסיף את "מינהל ההזמנות". המינהל יטפל בבעיה הידועה: אתם עורכים רשימת מוזמנים לחתונה ואתם חייבים, ממש חייבים להזמין את מ' למרות שאתם לא סובלים אותו. מ' מצידו גם הוא לא סובל אתכם, והוא היה מוותר על החתונה בשמחה, אבל אין לו שום ברירה. הוא חייב לבוא. הסיפור לא נגמר כאן, משום שמ' בתורו, גם הוא יזמין אתכם לחתונה שלו, ואתם, על טפכם ועל חמותכם – תגיעו. אני חושב שאין צורך להסביר מה יהיה תפקידו של מינהל ההזמנות.
כמו שאמר בן-גוריון כשנשאל מדוע לא נכח בלוויה של אשכול – "אני לא באתי ללוויה שלו, ושהוא לא יבוא ללוויה שלי" (הברקה צ'רצ'יליאנית לגמרי).
ותוספת מאוחרת. למה לא להפקיד אצל "רשם המתנות" גם את השנאות והנקמות, והוא זה שינהל עבורנו את כל פנקסי ההתחשבנות. איזו הקלה. שוב לא נצטרך לזכור בעצמנו את הפעם שהדודה הזעיפה פנים, או השכן שחסם את החניה. לא נצטרך לנהל רשימות שחורות. הרשם ינהל הכל. (זה אולי נראה לכם מצחיק אבל לא מעשי. איך אפשר לשכוח את כל החשבונות הקטנים. אני רוצה להזכיר לכם שפעם זכרנו את מספרי הטלפון של החברים. או רשמנו בפנקסים. היום, הכל נעשה בסלולרי ואנחנו לא זוכרים שום דבר. זה בעצם נותן לי רעיון נוסף. במקום רשם ממשלתי - אפליקציה. בסיס נתונים של חשבונות קטנים. משהו דומה ל-Waze ). הכל נשמר עבורנו, ולמעלה מזה – החשבונות מתאזנים. כאשר כל אחד מהצדדים חטא בנבזויות קטנות, החשבון מתאפס. תראו כמה החיים יכולים להפוך פשוטים.
והנה עוד תוספת קטנה. מכיוון שאתם סומכים בלב שלם על האפליקציה, ולא בודקים בכל יום את מצב החשבון (ונניח, שלמען השקט הנפשי, האפליקציה אפילו מונעת מאתנו להתעדכן במצב החשבון בכל פעם שנחפוץ). אם כן, מה שנשאר זה לדמיין שיש לנו כזאת אפליקציה. להתנהל כאילו היא קיימת ומישהו מנהל עבורנו את החשבונות. רואה דמיוני של חשבונו קטנים וקטנוניים. המממ... זה בעצם אלוהים, לא? אלוהים הוא אפליקציה דמיונית.
שוב התעורר ויכוח אודות הזמר המזרחי* והתרבות המזרחית. אז לפחות בדבר אחד כדאי לעשות סדר. האמצע המוחלט, אם יש דבר כזה במידת המערביות-מזרחיות הוא מצפה הכוכבים גרינוויץ' אשר בלונדון, בירת האימפריה. המזרח, והמערב, הם שני מונחים מנוגדים ויחסיים על פני כדור הארץ העגול.
לפני כמעט אלף שנה, כאשר ההיסטוריה של ממלכת אנגליה רק התחילה, כתב המשורר יהודה הלוי את המילים הבלתי נשכחות –
לִבִּי בְּמִזְרָח וְאָנכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
המשורר הגדול של יהדות ספרד ידע כי הוא נמצא בסוף מערב. מרוקו נמצאת מעט מערבה משם. אם
נסתכל במפה המצורפת נראה את מקום מושבו של יהודה הלוי מסומן בכוכב כתום, ואת מרוקו בכוכב בצבע טורקיז. בצידה האחר של המפה מסמן כוכב כחול את מקום הולדתו של המשורר הלאומי דובר המלעיל – חיים נחמן ביאליק. הכוכב האדום מסמן כמובן את מוסקבה, שנמצאת מזרחית אף מעמאן, בירת ירדן.
אם כן, ולו רק ממניעים של דיוק גיאוגרפי, ראוי לנטוש את המושגים מזרח ומערב. אם בכל זאת רוצים לעשות הבחנה כזאת, יש לאמץ את הצעתה של זוגתי שתחייה ולדבר על צפון ודרום. לא זו בלבד שהחלוקה הזאת אכן מתארת נאמנה את המרחב התרבותי על בסיס גיאוגרפי, אלא שכמעט בכל מקום, משום מה, היא ממקמת בדרום את המדוכאים והעניים, ובצפון את האליטות העשירות – משכונות תל-אביב, דרך המגף האיטלקי, ועד לחופי הים התיכון ויבשת אירופה כולה.
מעתה, מי שלא אוהב את המוסיקה של אביהו מדינה, שידבר בגנות המוסיקה הדרומית. כך אפשר להמשיך בדיון עם מילים פחות טעונות. מצד שני, את האשכנזים אף פעם לא הגדירו כמערביים, אבל כצפונים – הגדר ושוב. אז גם צפוני טעון ואי אפשר. נשאר אם כן דרומיים מול מערביים. זה דווקא מרכך את הקונפליקט. כבר לא שני כיוונים מנוגדים.
*(מילה אישית על הטיעונים של הרב פרל בנוגע למוסיקה הדרומית (שאת חלקה אני מאד אוהב ואת מרביתה לא ממש) – הוא הזכיר לגנאי את הנרקומן זוהר ארגוב. ואני רוצה לומר, שהשילוש הקדוש סקס-סמים- ורוקנרול, על נציגיו הרבים בבית הקברות מג'ימי הנדריקס דרך ג'ניס ג'ופלין ועד ג'ים מוריסון (ואלה רק באות J), ונציגיו האחרים בהיכלי התהילה, מעיד שסמים אולי מזיקים לגוף אבל מועילים מאד ליצירה).
באופן טבעי הפלייליסט הפעם ראוי שיכיל שיר דרומי מובהק. מסתבר פתאום שהתווית של הז'אנר משויכת קודם כל לזמר המבצע. הנה למשל השיר "כל נדרי" בביצוע חיים משה. האם העובדה שנכתב על ידי לאה לופנפלד ויאיר קלינגד, עושה אותו לדרומי? מה עושה שיר לדרומי? הביצוע? העיבוד? הלחן? המילים? או שאולי, פשוט מוכרח להיות סלסולים?
יד ענוגה: מילים זלמן שניאור, לחן ערבי עממי, ביצוע עפרה חזה
תקופה ארוכה העסיקה אותי השאלה מה ההבדל בין טייקונים לאוליגרכים, חוץ מהמבטא.
עד לפני כעשור השיגו הבנקים שליטה ובעלות כמעט על כל המשק הישראלי. אז כפתה עליהם הממשלה להפרד מעסקיהם הלא בנקאיים. קבוצת יזמים זריזים מיהרה ללוות כספים מהבנק כדי לקנות בהם את החברות שהוצאו למכירה, אשר בה בעת שמשו כבטחונות להלוואה. כך, תוך זמן קצר יחסית, החליפה קבוצה קטנה יחסית של אנשי עסקים את הבנקים והשתלטה על המשק. אלו הם הטייקונים.
ברוסיה, לפני כעשרים שנה, כאשר התפוררה המדינה הקומוניסטית, הוצעו למכירה, נכון יותר – למסירה, כל נכסי המדינה, למרבה בקשרים. קבוצת יזמים זריזים מיהרה לטוות את הקשרים ותוך זמן קצר יחסית השתלטו על מרבית הנכסים של המדינה הגדולה בעולם, והפכו בן לילה לאנשים העשירים בעולם. אלו הם האוליגרכים.
אני מודה – הסיור בנבכי המבנה של חברות האחזקה והבעלות עורר את חמתי. יום אחד, המבנה הזה יונצח בציור גדול ויוצג במוזיאון.
אלרון השקעות היא חברת אחזקות שהחזיקה בעבר באלביט, אלסינט, נטוויז'ן ועוד חברות וכיום שולטת בכ-30 חברות בנות. החברה שייכת לדיסקונט השקעות, שמחזיקה בנוסף לאלרון בעוד כמה וכמה חברות כמו סלקום (הכוללת היום את נטוויז'ן) , כור תעשיות, שופרסל וחברה לנכסים ובניין (ע"ר) שהיא החברה האם של חברת גב-ים לקרקעות. בעלת השליטה בדיסקונט השקעות היא אי די בי חברה לפיתוח אשר שולטת גם בכלל ביטוח שהיא קבוצת הביטוח, הפנסיה והפיננסים הגדולה בישראל. השליטה על אי די בי פיתוח בידי אי די בי אחזקות והשליטה על אי די בי אחזקות היא בידי גנדן השקעות – זאת החברה של נוחי דנקנר שבנק לאומי מוחק כעת את חובותיה. אבל גנדן השקעות לא נמצאת בבעלותו של דנקנר אלא בבעלות חברה פרטית בשם טומהוק, שהיא שייכת לדנקנר.
מבולבלים? גם אני, ויסלח לי אלוהים על שכנראה התבלבלתי במהלך הנסיון הבלתי אפשרי להבין ולהסביר את השרשרת הזאת, הדומה יותר לרשת ענקית של קורי עכביש. כל חברה במבנה הזה היא ישות נפרדת, הלווה כספים ומנפיקה מניות בנפרד, בין שהיא ציבורית (כלומר נסחרת בבורסה) ובין שהיא פרטית.
השירשור המסובך הזה, מלכודת העכבישים הענקית, שמייצרת בדרך עשרות מנכ"לים, מעוותת ומסתירה כל כך הרבה, שאפשר לומר בפה מלא – דנקנר אשם עד שיוכיח שהוא חף מפשע.
הפעם נסראללה צודק, וקורי עכביש אינם יותר מקורי עכביש. לא פירמידה מבנית של חברות ועסקים. סתם תרמית פירמידה כמו שכולנו מכירים, בה המצטרפים האחרונים, אלה שבתחתית, ממנים את הצמרת, ואשר פחות או יותר כבר הוצאה מחוץ לחוק. החובות אליהם נקלעה הפירמידה היא הזדמנות מצויינת למוטט אותה. אין שום הצדקה לקיומן של הפירמידות והטייקונים, ואין שחר לטענה שהם למשל מספקים מקומות עבודה והווים מנועי צמיחה. להיפך. אין שום סיבה שבעולם שכל החברות שמניתי (שהן רק פסיק של דוגמאות) יהיו תחת שליטה אחת. סלקום יכולה להתקיים בנפרד משופרסל, וכלל פיננסים לא חייבת להיות אחות של נכסים ובניין. זה לא שכל החברות מחזיקות במשותף מנהל כח אדם אחד, וחשב חברה אחד, וקצין רכב אחד וכך הן חוסכות בעלויות והופכות תחרותיות יותר. זאת שכבה על גבי שכבה של הנהלות וחברות ניהול ואחזקות ששותות את כל הרווחים, עד שהחברות קורסות. זאת טפילות מהסוג הגרוע ביותר. כזאת שהורגת את הפונדקאי. עוד שורה ארוכה של חברות עברו בדרך – נקנו ונמכרו. נקנו ונמכרו. תמיד נחלבו, עד שנזרקו בצד הדרך (ע"ע מעריב).
בעוד שחברה כמו טבע, הלכה והכפילה את עצמה שוב ושוב במסע רכישות, עד שהפכה לחברת ענק הממוקדת בתחום עסקי עיקרי אחד, אין שום הגיון בגוף ההולך ומלקט עסק אחר עסק, חברה אחר חברה, רק מתוך יצר אספנות וטפילות, וכל זאת מהון ממונף, כלומר מכספים של מישהו אחר. אין צורך בוועדת הריכוזיות. פשוט, לתת להן ליפול, לחברות הטורפות שהשתלטו על כל המשק. להרוס את הבסטיליה. לתת לפירמידות לקרוס. שהבנק ימחק את החובות ויקח את כל החברות. אחר כך, לנהל ולמכור אותן אחת אחת. מלמטה. מדובר במאות חברות טובות, עם מוצרים טובים ועובדים חרוצים שנושאות על גבן הר של פירמידות טפילות. אחרי שהבנק יחרים אותן, הן יהיו חברות בלי איום של חובות. הן יהיו חברות בלתי נחלבות. אין סיבה שהחברות יפסיקו לתפקד ולהרוויח. שבעלי החוב – הציבור והבנקים, יקבלו לידיהם את הבעלות ואת השליטה. שוק ההון יחווה זעזוע, אבל בסופו של דבר, כולם ירוויחו. כמו במשבר מניות הבנקים בשנות השמונים. בסוף הציבור הרוויח. כך ניפטר מהטייקונים המיותרים ומעושי דברם.
אחר כך, יגיע תורם של הבנקים.
עריכה: ראיתי עכשיו (מוצאי שבת) סוף דיון בערוץ 1 (כנראה שידור חוזר מאתמול). גיא רולניק (דה-מרקר) חזר כמעט מילה במילה על מה שכתבתי כאן. אני מאמין שאת חלקם אמר אפילו קודם, לפָנַי. אני ואתה נשנה את העולם.
הגבירו את קול המקלטים. הנה השיר אשר בימים הטובים היה הקטע המושמע ביותר באולומפיאדה, והעלמותו היתה בעיני תופעת הלוואי העצובה ביותר של התפרקות ברה"מ. שמעתי שמאז, ההמנון החליף מילים וחזר לרוסיה. אבל בינתיים, באולימפיאדה מנגנים רק את ההמנון הסיני.
המנון ברה"מ
ציטוט הולם מפי אחד הגולשים ביוטיוב:
"Pretty much the best National Anthem to grace the Earth, regardless of political stances"
דווקא לנוכח הדיבורים הבלתי פוסקים על הגרעין האיראני וסכנותיו, והחיים הבלתי אפשריים בצילו, כדאי להזכר בצמד המדינות החיות בצורה כזאת ממש – בצילה של הפצצה, עם מטורף ליד הכפתור. לפני ימים אחדים השתולל המטורף והבטיח שהוא עומד ללחוץ על הכפתור. שוויון הנפש בו התקבלה ודווחה הידיעה בארץ לא פחות ממדהים (אם נמצליח לשמור על אדישות כזאת גם לנוכח הפצצה האיראנית מובטחים לנו חיים רגועים וארוכים). הממשל האמריקני, לעומת זאת, לוקח את האיום ברצינות רבה, והתחיל לנקוט באמצעים כנגדו. הנה לפניכם, בידיעה בלעדית, הירייה הראשונה, כפי שהגיעה לידי.
פיצ'ר פיצ'ר פיצ'ר טיומקין כהן ושות' (ע"ר)
אל: קים ג'ונג און, קוריאה הצפונית
מאת: עו"ד ג'רום פיצ'ר, מנהל אכיפת פטנטים, משרד המשפטים, ארה"ב
א.נ.
בשם לקוחותי, הוסמכתי להודיעך כדלקמן:
הובא לידיעתי כי אתה, או אחרים הפועלים מטעמך ובשמך, מתקינים ומשתמשים במתקן ביקוע גרעיני המוכר גם בשם "פצצת אטום". ככל הידוע לנו, הרכבת עד היום עשרים מתקנים כנ"ל ועשית שימוש בשלושה מהם.
הריני להזהירך כי במעשיך אתה מפר את חוקי הפטנטים של ארה"ב.
מתקן הביקוע הגרעיני, המוכר גם בשם "פצצת אטום", מוגן על ידי סדרה של פטנטים ולפיכך העתקה ו/או כל שימוש אחר בהם, אשר נעשה ללא הרשאה כתובה, ומראש, על ידי בעל הזכויות בפטנט, מפרים את הפטנטים הרשומים ומהווה עבירה על החוק הפדרלי.
לפיכך הנך נדרש לחדול לאלתר מכל מעשה אשר מביא להפרה כאמור.
הנך נדרש להפסיק לבנות מתקני ביקוע גרעיני המוכרים גם בשם "פצצת אטום".
כן הנך נדרש לפרק בתוך שבעה ימים מקבלת דרישה זאת את כל המתקנים אשר ברשותך, אשר כאמור הינם בחזקת מפירי זכויות של בעל הפטנט. באם לא תפרק את כל המתקנים כאמור, נאלץ לנקוט נגדך בכל האמצעים העומדים לרשותנו, לרבות הטלת קנסות בגין הפרה מתמשכת.
כמו כן, בגין שלושת המתקנים אותם הפעלת כאמור, ואשר על כן אינך יכול לפרק, הנך נדרש להעביר מיידית תגמולים כנהוג במקרה זה, בתוספת הצמדה וריבית. באם לא תעביר את התמלוגים כנדרש בחוק, נאלץ לנקוט נגדך בכל האמצעים העומדים לרשותנו, לרבות הטלת קנסות בגין שימוש לא מאושר במתקן המבוסס על פטנט ללא קבלת אישור מתאים מבעל הזכויות.
כמו כן הנך נדרש להתחייב לחדול ולהמנע מהפרה דומה של זכויות בפטנטים אלה ובפטנטים אחרים באופן הנוגד את החוק ופוגע בבעלי הזכויות בפטנט.
כמו כן הנך נדרש להעביר מיידית סך $4000000 ( ארבעה מליון דולר ) בתוספת מע"מ כחוק לפקודת משרד עורכי דין פיצ'ר פיצ'ר פיצ'ר טיומקין כהן ושות' (ע"ר), כתשלום שכ"ט עבור הטיפול בתלונה.
אי הענות מיידית לכל תביעותינו תביא לפתיחת הליכים משפטיים כנגדך.
בכבוד רב,
עו"ד ג'רום פיצ'ר
פיצ'ר פיצ'ר פיצ'ר טיומקין כהן ושות' (ע"ר)
(אותו לא תתפסו בצילום עם משקפת מכוסה)
נ.ב. הנושא החם בישראבלוג הוא "המכתב שלא נשלח". מאד רציתי לצרף את הפוסט הזה, אבל אז עלול להשתמע שהמכתב שלעיל לא נשלח. ומנין לי לדעת שלא נשלח?
שיר הנושא מתוך הסרט מ.א.ש. הסרט הסאטירי, מ-1970, הביע ביקורת עקיפה על מלחמת ויאטנאם, כאשר עדיין לא יצרו סרטים שהתנגדו למלחמה. על כן, עלילת הסרט מתרחשת דווקא במלחמת קוריאה
משום מה, רק כעת נודעו לי, מפוסט של אחד מחבריי לפייסבוק, העובדות הבאות:
זהו שיר הנושא מתוך מ.א.ש. המילים לשיר נכתבו על ידי בנו של רוברט אלטמן, הבמאי. הבן, הרוויח מהתמלוגים על השמעת השיר $1000000 ( מיליון דולר !) (בעוד שאביו הבמאי הסתפק ברווח של $70000 מהסרט).
צפון קוריאה לא שילמה אפילו סנט אחד.
ועוד משהו, שלמדתי מפיו של מורי, רפי וייכרט:
השורות "מלחמה שאף פעם לא די לה / היא עכשיו במקום אחר" בשירו של יהודה עמיחי, נכתבו אודות מלחמת קוריאה.
ועוד משהו שלמדתי אתמול:
המשורר רפי וייכרט זכה השנה (יחד עם יונתן ברג) בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית . ברכותי גם מכאן.
הייתי מאחל לרפי גם ששירו יולחן כהלכה ויופיע בסרט מצליח, אבל זה קורה רק בארץ הרחוקה ההיא.
ש: "אני תוהה, מר אלוהים, מה היה קורה אם משהו היה מתפקשש, אם אברהם לא היה עוצר בזמן. הרי כל ההיסטוריה הייתה משתנה"
ת: "מדוע? אי אפשר ללדת עוד יצחק? שרה לא יכולה ללדת בגיל מאה ועשרים? ההבדל היחיד היה השם. היא הייתה קוראת שמו "מנחם". נראה לך שלא הייתם מסתדרים עם "אלוהי אברהם, מנחם ויעקב"?"
אברהם מוריד את ידו האוחזת במאכלת ומעביר אותה על צווארו של יצחק. אחר כורע על ברכיו ומחבק אותו. חושך. הקהל פורץ בתשואות סוערות. שוב אור. אברהם ויצחק אוחזים יד ביד ומשתחווים. התשואות מתגברות והקהל עומד על רגליו. אל הבמה באות שרה והגר, ישמעאל, לוט ובנותיו. אשתו זוכה לתשואות מיוחדות. ולסיום, חוזרים אברהם ויצחק לקדמת הבמה, ובשורה אחת נעמדים כולם ומשתחווים בפעם האחרונה. מסך.
אברהם הרים את ידו, עם המאכלת, וחיכה. חיכה ושום דבר לא קרה. ושום בת-קול. ואיך ממשיכים מכאן? זה לא מה שצריך לקרות עכשיו. עכשיו צריכה לצאת בת-קול. עכשיו צריכה להגיד, לצעוק, עצור! אל תשלח יד. אחר כך השנוי בעלילה והסוף הטוב. אבל במקום, רק שקט. אף הגה. ומה עכשיו? שמישהו יגיד משהו לעזאזל! מה עכשיו?!
אברהם הרים את ידו, עם המאכלת, וחיכה. עכשיו הוא אמור להוריד אותה על צווארו של הילד. היחיד. על כל העולם. העתיד. החיים. זאת הייתה הפקודה ופקודה יש למלא. היד במאכלת. המאכלת ביד. יצחק מביט. יצחק רואה את אברהם, בתנועה חדה מוריד את ידו, מפנה אותה לעצמו. לצווארו. הוא עוד אומר, אני תחתיו, ומשסף את צווארו בתנועה חלקה שנפסקת באמצעיתה עת אברהם המדמם קורס אל חזהו של יצחק. אף פעם הוא לא ישכח את המראה. גם כשעיניו כבר לא יראו דבר.
המבט על פניו של אברהם השתנה פתאום. כאילו חזר ממקום רחוק. שוב, נח מבטו על יצחק. עוד נותר בהן שמץ של בהלה והוא הפיל במהירות את המאכלת. אחר שב והרים אותה. הפעם, עיניו צלולות. חתך בזהירות את החבל שעקד את יצחק אל הסלע. אז חיבק אותו ופרץ בבכי גדול של הקלה. מה קורה לי יצחקי? מה קורה לי?
אברהם הרים את ידו, עם המאכלת, וחיכה לרגע. אחר, המשיך במעשה, בדיוק על פי התכנית. הדם פרץ מצווארו הדק של הנער. ושוב לא היה יצחק. ולא יהיה יעקב. והסיפור כמעט נגמר. אברהם המשיך לבכות עד אחרון ימיו, וזהו.
אחרי סיום הסעודה (האיל הספיק לשלושה ימים) יצאו לדרך, עצביהם מרוטים חושיהם כבויים. לא השגיחו בכלל, איך במנוחת הלילה התגנב ישמעאל בשקט, הסכין בין שיניו. אצל ישמעאל, החוק הראשון הוא חוק הנקמה. קודם יצחק, מקור אסונו. אחר כך אברהם, שלא שמר עליו. ושרה הארורה. ועוד ילד שהיה שם במיטה. אחר כך, שמע בכי תינוק. הסכין השקיטה גם אותו.
השירים דומים. כלומר הם מזכירים לי זה את זה. כמו תמיד, מי שמוצא את הדמיון מבין בדיוק למה אני מתכוון. מי שלא שומע דמיון, שומע אחרת ממני, וההסבר מיותר.
השיר השני מוכר מאד ויש לו הרבה ביצועים. ככל הידוע לי (מזמן מזמן. אפילו היוצרים של גוגל עוד לא נולדו), הגירסא המקורית הוא ערבית. מלבנון ליתר דיוק. השיר מספיק ישן כדי להשתייך ללבנון של פעם, שאהבנו הרבה יותר. לבנון שהייתה אז "שוויץ של המזרח התיכון", שתושביה דיברו צרפתית בעושר ואושר ורקדו בלילות בבתי הקפה שלאורך שפת הים. לבנון שהחיים בה היו כל כך טובים שאפשר היה לחשוב שהיא עדיין מושבה קולוניאלית של מעצמה כלשהי ושתמיד אמרו עליה, מפאת קוטנה וחולשתה שהיא תהיה השניה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. היא באמת חתמה, והשלום איתה החזיק חודש שלם (יש זמן מחצית חיים לשלום?). כמו בארצנו, ובעיקר בעירי חיפה, ימי השלטון הזר, הקולוניאלי, היו הטובים בימים, ונשארו טבועים עמוק בדי.אנ.אי של המדינה שיצאה לעצמאות. דור שלם, כמו ביציאת מצרים, נדרש כדי למחוק את אותה מורשת. וחבל. כאן, ובעיקר שם בלבנון ושאר המרחב הערבי. עניין של טעם. במזרח התיכון, אני בעד שוויץ.
הביצוע המקורי של השיר הוא של הזמרת פירוז, שהיא היום הזמרת של העולם הערבי כולו. הוא נקרא حبيتك بالصيف – חַבָּייתַק בִּ'סַייף – אהבתיך בקיץ. מכל הדברים שקראתי על פירוז, הפתיע אותי התיאור הבא:
"בתחנות רדיו ערביות רבות מקובל להשמיע את שיריה בעיקר בשעות הבוקר, שכן שירתה נחשבת כמשרה רוגע וכמסייעת לפתוח את היום באווירה נינוחה."
זה תיאור מקסים ומפתיע של תרבות אחרת. מצד אחד, יש בו פטרונות והתנשאות – הריבון יודע ומחליט מה טוב לאזרחים ודואג להאכיל אותם. אפשר למצא דמיון למדיניות הממשלה המכניסה פלואור למי השתייה של כולנו, כי זה טוב לשיניים. מצד שני, אחרי שכל כך התרגלנו להאשמות בדבר ההסתה, הגזענות והחינוך האנטישמי, משובב נפש לראות את שידורי הרדיו הערבים משמשים להעברה של אווירה טובה ובריאה. בעיקר נפלא, באופן שעומד בפני עצמו, המסר של שימוש במוסיקה כדי להשרות אווירה טובה. דבר טוב שאין לו תופעות לוואי שנויות במחלוקת כמו לפלואור. בעצם, גם כאן יש מי שיראה סיבה למחלוקת, ויציג מחקרים מדעיים המוכיחים שקולה של אשה הוא סם מסוכן מאד, ועדיף לעמוד בפני כיתת יורים מאשר לשמוע אישה שרה. אם זה מנחם מישהו – באיראן יותר גרוע. ואם מחפשים עוד נחמה – נראה שכל המרחב עובר שנוי דתי ותרבותי דומה.
תראו איזה השפעה יש לצריח של כנסיה על ההשפעה של התמונה על הרגש
מעניין לקרוא, גם על לבנון של פעם, וגם על שירתה של פירוז והאפקט המרגיע שלה, במאמרו של גיא בכור. לדבריו, גם לשירים אנטי ישראליים מובהקים יש את אותו אפקט. אם אני חושב על זה, כאשר הטון והתוכן של הדברים הם הפוכים, הטון הוא שקובע. ואם לא מבינים את המילים בערבית, על אחת כמה וכמה. צריך רק להתרגל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
