כל הדברים גדולים כקטנים

כל פעם אני רוצה לכתוב על משהו אבל העיתון גונב את ההצגה, מדפיס שטויות על גבי הנייר,  ומחייב אותי לשתף, שמא פספסתם. והפעם שתי ידיעות צדדיות .

שמאלנים – הזהרו מאלי אפללו

עיתון "הארץ" מפרסם סקר על פיו המפלגות הגדולות יאבדו מכוחן אם יתאחדו.  הכוונה לאיחוד של קדימה עם העבודה או עם הליכוד. ע"פ "הארץ" הסיבה לירידת כוחן ברורה -

"איחוד מבריח מצביעים. מצביעי שמאל שירצו להצביע לעבודה יחשבו פעם נוספת, אם הפתק שלהם יכניס לכנסת גם אנשי ליכוד לשעבר כצחי הנגבי או אלי אפללו."

צודק. אני יכול העיד. אני מצביע שמאל ותמיד מצביע לעבודה. גם בבחירות הקרובות אני מצביע לעבודה או מי שיתאחד אתה. אבל רגע...מה קורה כאן? אלי אפללו? מאין הוא הגיע לכאן? לא, לכך לא אוכל לתת את ידי. אם אלי אפללו ברשימה לא אוכל לשים פתק לעבודה. ודעו לכם, כמוני יש עשרות אלפים אם לא מאות.

יש כאן מישהו שיודע את שמות המועמדים למפלגה אליה הצביע, נגיד ממקום עשר ומעלה? נראה לי שאלה שכבר יודעים שמית למי הם מצביעים מצביעים ממילא למפלגות קטנות.

זהירות!

דרכים צדדיות

קשה להאמין בכך אבל יש בעולם לא מעט אנשים שבטוחים שישראל כולה מדבר וגמלים משוטטים ברחובות. כן, גם במדינות המערב הנאורות והמשכילות. יש אנשים שבטוחים שחיילות עם עוזי ובחורים בסנדלים וכובע טמבל רוקדים הורה לצלילי הבה נגילה. כן, גם עיתונאים מכובדים המסקרים את המדינה. יש אנשים שבטוחים שכאן כולם מדברים ערבית ומתפרנסים מיצוא תפוזים. כן, גם עתונאים ישראלים עם שם כמו שי שגב הכותבים בידיעות אחרונות. עובדה. מגזין היין הנחשב בעולם הכתיר את ישראל כ"דבר הבא בתחום", וכך נפתחה הכתבה בידיעות אחרונות –

"הקשר בין הישראלי הממוצע ליין מסתכם בדרך כלל ביין הפטישים הצבאי, בכוס הקידוש של שבת ובארבע הכוסיות של פסח."

על מה מוציאים כאן כמעט מיליארד שקל בשנה? על יין פטישים?

אגב, היין הישראלי באמת נחשב מצוין. לא מזמן פגשתי בחור איטלקי שסיים שהות בת מספר שנים בארץ ומתארגן לעזיבה. בין היתר הוא מתכוון לארוז ולקחת איתו כמה ארגזים של יין. הוא אף סיפר על מכר שלו שגר ביוון ומתכוון להגיע במיוחד לארץ לקנות יין בכמויות אז מי אני שאתווכח?

.

יש אנשים שמקבלים פרס על מפעל חיים ויש כאלה שזכו בו על רגע אחד של תהילה. לכאורה הפרס לא כל כך הוגן. מעשה אחד, רגע אחד, לעומת מלאכת חיים שלמים. מצד שני, מי שתהילתו קצרה ונולדה ברגע יתקשה יותר לקיים אותה. זה כמו לזכות בפיס לעומת  התעשרות כדרך חיים.

יש תהילה של יצירה – שיר שהפך ללהיט נצחי. תהילה של גבורה – מעשה של חייל הראוי לציון לשבח. תהילה של מקרה – להיות האיש הנכון בזמן הנכון.  מעשה תהילה כזה יש בו מטיבו המעצים של המנוף. מעשה אחד של איש אחד ברגע אחד, והשפעתו מתמשכת ומשתרעת וחובקת רבים. זוכרים את הנס הקטן שתחב את אצבעו אל הסדק שנפער בסכר שהגן על הולנד?

לא תמיד הפרס הוא ראוי. לעיתים יש בו הרבה לא כלום. הופעה במהדורת החדשות המרכזית. תעודת הוקרה. לא משהו ללכת איתו למכולת.

מתי יודעים כי המעשה אכן ראוי לתהילה? כאשר הוא נשאר בזכרון הציבורי, תהא תמורתו  אשר תהא.

כחלק מהציבור הזוכר חשבתי שיש מקום לגמול למי שראוי. למשל, להעניק לו קצבה לכל חייו. למה לא? אילו הייתי מלך הייתי מצווה על קצבה כזאת. במקרים קיצוניים, אפילו הייתי מעניק לו את בתי לאשה. בימינו אלה, כשהכל ממוסחר ומתומחר, קיימת אפשרות אמיתית לתרגם את התהילה לתמורה. בפרט אם אתה חי בארץ גדולה ועשירה. גיבור לרגע בניו-יורק יכול להפוך למליונר בן לילה. מי שתהילתו בימים רחוקים יותר, בארץ קטנה יותר, יסתפק במועט או בכלום.

הדוגמא שחיה לנגד עיני כל העת היא של בני מסס, חייל גולני שטבע את הבטוי "העיניים של המדינה". הנה, אני ציבור זוכר. זוכר את אותו ראיון טלוויזיוני מוזר בשלהי מלחמת יום כיפור. חייל במראה מצחיק, עם כובע מוזר, לא צבאי, מדבר. והבטוי נכנס לשפה. אלף פעם השתמשו בו, לכל עניין ונושא, עד היום. מה עם זכויות יוצרים? (ולא משנה אם אכן הוא יצר את הבטוי. הוא ילד אותו והביא אותו לעולם). כשמישהו אומר "התחת של המדינה" הוא לא נהנה מאותה מטבע לשונית? מסס היה גם גיבור ותמצית של אותה מלחמה וגם תרם לשפה של כולנו בטוי שכזה. מגיע לו. זכרתי גם כי מספר שנים מאוחר יותר הסתבך במשהו ונכנס לכלא ואז חשבתי שמגיעה לו סוג של חסינות, כמו לחברי הכנסת או גיבורי השרדות. יש עוד כמוהו  אבל הדוגמא שלו הייתה הבולטת בזכרוני. החלטתי לכתוב דווקא עליו. על מה שאני, הציבור, זוכר.

הכנסתי את שמו של בני מסס לגוגל ויצאתי לדרך. ראשונה עלתה ברשת  כתבה בעיתון תל אביב. כתבה מקיפה וארוכה משנת 2003, ויש לומר הגונה. מסתבר שאכן הציבור זוכר ויש מה לקרוא.  אבל הדבר שהמם אותי היתה התמונה שבראש הכתבה. איש זקן ועייף כבן שבעים. והכותרת מספרת על גיבור בן 50. ואני לא מאמין ומתעצב כאחד.

והמציאה השניה בגוגל היא ידיעה ב Ynet ממועד מאוחר יותר, נובמבר 2006. שם, בין תמונות ותיקות יותר, של בני מסס הצעיר, מסופר כי האיש הלך לעולמו. שמחתי שקראתי את הידיעות בסדר הזה. שמחתי למצוא עוד הרבה ידיעות וכתבות קטנות וערך בויקיפדיה. שמחתי לראות שלא רק אני זוכר.

טבריה והחרמון - מזמן

"יואל רק מתפעל מדמותו הצנועה והאירונית של צ'רלס דרווין".

כך נפתח טור ביקורת הספרים בהארץ. עודי מנסה להבין מיהו אותו יואל ומדוע הוא רק מתפעל מדמותו של דרווין (לא שאני יודע מה הוא כן היה צריך לעשות), אני מביט בכותרת האומרת – "האנגלי הנחמד, הפשוט, העדין ביותר שראית", ומיד מתחתיה תמונתו של דרווין. אני מביט גם בתמונה ואומר לעצמי "הוא בכלל לא נראה כמו אנגלי".

בואו נעשה קצת סדר. המדובר באוטוביוגרפיה של צ'רלס דרווין כלומר מאת עצמו. הספר מתורגם ע"י המתרגם בעל השם המוזר יקי מנשנפרוינד, כלומר מוזר באזני דוברי עברית. והסקירה נכתבה ע"י אחד, יואל רק, כלומר מחבר הסקירה הוא שמתפעל מדמותו של דרווין.

כעת אפשר להמשיך. על תורתו של דרווין נדבר בפעם אחרת. הפעם נתרכז בדמותו שהיא כאמור של אנגלי נחמד. בהביטי בתמונה הוא נראה זקן של פעם, עם זקן של פעם, אבל לא אנגלי אלא חסר מקום. רק גיל ותקופה יש לו עם נופך של קדמוניות. ובדמיוני מתחילים לצוץ עוד זקנים בעלי זקנים מכל אומות העולם. יהא זה הגיל או הזקן אבל לכל הדמויות הללו יש מכנה משותף חיצוני מובהק. הבה נתבונן בהם. בעיני הם דומים עד כדי בלבול. מעניין מה דרווין היה אומר על זה.

את מי אתם מזהים?

10

  11

20

רזומה

השבוע ראיתי כתבה בעיתון הכלכלי שסקרה מספר בכירים לשעבר שמחכים לטלפון, והוא לא מצלצל (אולי חוץ מפרסומות מציקות). יש סגנון ידוע וקבוע בכתבות כלכליות על מנהלים ובכירים. בתוך רובריקה מיוחדת מופיע תקציר ביוגרפי. בין היתר, הרזומה של אותו בכיר. קיצור תולדות הקרירה. שנתרשם. זה מפקד ממר"מ ומנכ"ל האוניברסיטה הפתוחה, זה מנכ"ל מפעלי ים המלח ומנכ"ל חברת החשמל, זה סמנכ"ל תפעול במלון ויועץ בעמותה. בין היתר מופיע שם גם הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון. וכך מתוארת בקיצור הקרירה שלו – מפקד סירת צנחנים, מפקד גדוד 890, מח"ט הצנחנים, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד מרכז, רמטכ"ל.

מי שהקדיש את מיטב שנותיו לצבא ולבטחון ונהיה רמטכ"ל, זה אומר הכל ומספיק. אני לא מעלה בקצה דעתי שיעלון מדפיס את הפירוט הזה ברזומה שהוא מגיש. עכשיו יש שתי אפשרויות. או שהכתב גילה חוש הומור בריא וכתב פרודיה על הקרירה והקידום, ועל זה מגיע לו כל הקרדיט.  או שהוא מילא את מלאכתו נאמנה וכתב בשיא הרצינות, ואז הבדיחה גדולה לא פחות אבל הקרדיט כולו שלי. לצערי, יש לי הרגשה שהאפשרות השניה היא הנכונה.

העכבר ששאג

דאגה בענף ההיי-טק ישראל. ברבעון הראשון של 2008 השקיעו בסטארט-אפים בסין והודו יחד יותר מאשר בישראל. נכון שזה לא מבשר טובות ומבטיח תחרות קשה, אבל יש כאן דבר מוזר. סין והודו יחד עקפו את ישראל וזה מעורר דאגה. עם כל הכבוד, אולי יש משהו טבעי בכך ששתי מדינות שיחד הן שליש עולם עוקפות ביחד את ישראל?

חד גדיא כלכלי

כל המוצרים מתייקרים בגלל העליה במחיר חמרי הגלם והאנרגיה.

חומרי הגלם מתייקרים בגלל הביקושים הגדלים בהודו ובעיקר בסין.

הביקושים ענקיים בגלל הפיתוח המואץ.

הפיתוח המואץ בגלל הצמיחה האדירה והעליה ברמת החיים.

הצמיחה והעליה ברמת החיים בגלל היצוא התעשייתי העצום.

היצוא הרב והביקוש לתוצרת סין בגלל המחירים הזולים.

כל המוצרים מוזלים בגלל היבוא מסין.

בקצרה – הכל ביוקר כי הכל בזול.

הביצה והתרנגולת

מחיר הנפט ממשיך לעלות ומוצרים רבים צפויים להתייקר בשל כך.

למרבה המזל, הדולר שממשיך להחלש, מונע את עלית המחירים.

אולי זה להיפך? אולי הנפט בכלל לא מתייקר, אבל הדולר כל הזמן נחלש, ואז מחיר הנפט בדולרים חייב לעלות?

עגבניה ומלפפון נוסעים ברכבת

הבדיחה אומרת כך:

אני, מ'כפת לי שהדלק התייקר. אני ממילא תמיד ממלא בחמישים שקל.

המדד עלה בגלל שהעגבניה התייקרה ומהווה 0.2% מסל הצריכה. המחיר שלה עלה כי היו פחות יבולים ולא היה היצע, ואז אנשים מוכנים לשלם יותר ולקבל פחות. בסופו של דבר, התייקרות בגלל היצע נמוך גורמת לכך שמי ששילם עשרה ש"ח כדי לקנות עשרה ק"ג  משלם עכשיו עשרה ש"ח ומקבל רק ק"ג אחד. הוא לא קונה עשרה ק"ג במאה ש"ח פשוט כי אין בחנות מספיק עגבניות. אם היו בחנות מספיק עגבניות המחיר היה נשאר ש"ח אחד לק"ג. כלומר ההגיון של מחיר שמושפע מביקוש והיצע אומר שכשההיצע קטן המחיר עולה. הדבר היחידי שנשאר קבוע הוא תקציב העגבניות. אז אם מוצר מתייקר בגלל היצע מוגבל, אבל התקציב לסעיף העגבניות נותר ללא שנוי, 0.2%, איך הוא יכול להשפיע על המדד?

במקרה הזה, הבדיחה נכונה לגמרי.

מכירים את המסחטות הישנות של הקיוסקים, אלה הירוקות עם המנוף הגדול שבתוך חמש שניות הופכת תפוז לכוס מיץ? אני כבר מזמן רוצה לקנות מסחטה כזאת. תמיד אני נזכר בכך בעונה, כשבכל שבת בבוקר אני יוצא אל העץ שבחצר וקוטף תפוזים מלא הטנא. אבלבכל פעם כשאני נתקל במסחטה כזאת בחנות היא נראית לי יקרה מדי. אין לה מנוע, ולא חלקים מתוחכמים, לא חומרים מרוכבים ולא פטנט עתיר ממון ובכל זאת היא עולה מאות רבות של שקלים. המחיר נראה גבוה בפרט כשבדרך כלל וכרגיל היא מתוצרת סין שאמורה להיות זולה.

והנה, בעיתון של יום העצמאות האחרון, באחד המדורים, הוזכרו כל מיני מוצרים שהם בעצם המצאה ישראלית מקורית ואור לגויים, כמו דוד השמש, הבמבה העוזי והטפטפות. בין היתר צוינה שם מסחטת המיץ. המכונה הזאת, בת העולם הגדול, היא שלנו. כעת, המחיר נראה לי עוד יותר מופרז. כלומר, נגיד שאכן המחיר שלה צריך להיות כזה, וזה מחירה בכל מקום בעולם. נראה לי שמגיעה לנו הנחה. כמו שאני קונה חשמל בזול במפעל של אבא שלי, וכרטיס טיסה חינם בחברה של אמא שלי - אם זה שלי (או של מישהו אחר שאני מכיר) מגיעה לי הנחה. הזכות להנחה היא זכות בסיסית וטבעית ולעולם אינה עוברת מן העולם. אם למשל בית הקולנוע הזה היה של סבא שלי בשנות החמישים, אז גם אם הוא נמכר והחליף ידיים חמש פעמים, לא יעלה על הדעת שאני אצטרך לשלם מחיר מלא כמו כולם. כי אני לא סתם עוד אחד - הקולנוע הזה היה פעם של סבא שלי. ככה זה. בקיצור, אם מוכרים מסחטה שהיא המצאה ישראלית, מגיע לנו הנחה. אחרת אני לא קונה.

תוך כדי חיפוש תמונה שתעטר את הכתוב, מה שנקרא תחקיר, גיליתי פרטים נוספים ומעניינים. המסחטה הומצאה ע"י יצחק זקסנברג, תעשיין וממציא, בשנת 1928. בבית היציקה שלו ביפו, בין יצור ברזים להשקיית הפרדסים ונשק להגנה, תכנן ובנה את המסחטה העברית הראשונה. העסק המשפחתי ממשיך ומתקיים כבר דור רביעי ואפשר לקרוא עליו כאן. סיפור נחמד ועושה חשק למיץ. אם ככה, אז שירוויחו. מגיע להם. בעונה הבאה, גם לי תהיה מסחטה של זקסנברג.

אחרית דבר:

המסחטה המהוללת אינה זולה כלל ועיקר. אפילו יקרה. באתר החברה מחירה 830 ש"ח ובחנויות אפשר להשיגה כנראה בקצת פחות המסחטות המיובאות הוזלו מאד לאחרונה ומחירת פחות מ 300.

מה ההבדל שעושה את המחיר לכפול ויותר? קודם כל, הבחירה בין תוצרת סין לתוצרת הארץ. אבל יש כנראה דברים נוספים. בכתבה הזאת מובאת סקירה של המכונה המיובאת, וצריך לשים לב בעיקר לשלושה דברים - אחד, היא כנראה סוחטת מצוין. שתיים, כשהידית הכבדה מורמת ללא השגחה יש לה נטיה ליפול ולמחוץ את האצבעות שבדיוק עסוקות בחילוץ של התפוז התורן. שלוש, זאת קניה לכל החיים ולמעלה מזה.

זה שהתוצרת היקרה, להלן "מרצדס" היא גם יותר טובה ידענו מזמן. בקנייה לכל החיים החלטתי ללכת על מרצדס מתוצרת הארץ.

אחרית אחרית דבר:

את התפוזים המציאו דווקא הסינים. למרות זאת, גם תפוזים אני צורך רק מיצור מקומי.

עם לבנון היתה מלחמה אבל אין שיחות שלום. ניסו את זה בפעם הקודמת אבל זה לא עבד. הסיבה הפשוטה היא שאין לבנון. בעל הבית זה מישהו אחר. רוצים לסגור עסקה בלבנון? דברו עם בעל הבית. בעל הבית בלבנון זה סוריה.

עכשיו מדברים עם סוריה. אבל גם סוריה איננה בעל הבית. רוצים לסגור עסקה עם סוריה? דברו עם בעל הבית. היום, בעל הבית זה איראן. הכל קם ונופל על פיה. אין טעם לדבר עם סוריה כשבעל הבית זה מישהו אחר. ילד, לך תקרא לאבא.

איראן כבר עושה רושם של בעל בית באמת. כזה שמחליט בעצמו מה לעשות. לא שליח של אף אחד. או שלא. לך תדע.

כך זה ממשיך הלאה והלאה. צריך לדבר עם בעל הבית. רק אם אתה מספיק חשוב, תוכל להתקבל אצל הבוס. ככל שאתה יותר נמוך בדרגה, תתקבל אצל הפקיד.  אם אתה מנסה לרכוש מעמד, נסה להגיע לבוס. אין הרבה בוסים.

עכשיו השאלה היא למה לא מדברים עם הבוס. האם אנחנו מספיק חשובים כדי לדבר עם איראן, או שכמו סוריה, גם אנחנו רק פקיד שעובד אצל מישהו. האם רק אמריקה הבוס יכולה לדבר עם איראן? אולי רוסיה היא בעצם הבוס של איראן? פעם, בדור הקודם, זה היה ככה. היו רק שני בוסים גדולים, אמריקה ורוסיה. כמו שהעולם נראה היום, אני כבר מתגעגע לימים ההם.

בימים ההם, גם ישראל תמיד הייתה מדברת שלום. כמה שלא זממו וניסו להשמידנו, תמיד ישראל בשלה "אנו מושיטים יד של שלום לכל אויבינו". אז מה קרה? למה הפסקנו עם זה? כל הזמן אני שומע רק אזהרות ואיומים. איך זה שאנחנו לא מושיטים יד של שלום לאיראן וקוראים לה לנהל משא ומתן לשלום?

שיחות בין ישראל ואיראן? זה יהיה ספין. אפילו ספינה. או ממש אניה. וכולנו ננגב חומוס בטהראן. יש שם בכלל חומוס?