כל הדברים גדולים כקטנים

מי שלא מבין מסתכל לכיוון הלא נכון, מתאמץ במקום הלא-נכון ונלחם את המלחמה הלא-נכונה.

מי שלא מבין חושב שהויכוח בעניין הפליטים הוא ויכוח על גזענות או על בטחון ברחובות. הוא טועה. לא שאין כאן גזענות, והתנשאות, ושדה משחק לפירומנים חברתיים, ולא שאין בעייה לתושבים הוותיקים ששכונת מגוריהם מוצפת באלפי אנשים זרים. אבל אלה אינם לב העניין. אלה רק כלים ואמצעים ונתיבים ודרכי מימוש והוצאה לפועל. באורח פלא, לא משנה על מה מדברים. רק מי מדבר, ואיך.

המלחמה המתנהלת כאן בין שני מחנות היא המלחמה הישנה והמכוערת בין שמאל לימין. 100% פוליטיקה. היא בדיוק המלחמה שהתנהלה כאן לפני שלושים שנה בין אוהדי שלום עכשיו ותומכי המלחמה בלבנון (בהבדל אחד, שאז נדמה היה שהכוחות הם בערך חצי-חצי). מלחמה שטעינו לחשוב כי דעכה והסתיימה, כמו האנטישמיות.

מי שחושב שאני טועה שיראה לי בן-אדם אחד שהתנגד למלחמה בלבנון ועכשיו תומך בגירוש ומעצר הפליטים והמהגרים. תראו לי בן-אדם אחד שתמך במלחמה ההיא וקילל את מפגיני שלום-עכשיו, והיום הוא בעד עזרה לפליטים או קליטתם. אם תמצאו אותו, דעו כי הוא החליף מחנה.

אפרופו מחנה, כדאי להכין תיק קטן עם מברשת שיניים ותחתונים להחלפה. לא הייתי סומך בעניין הזה על הנוגש.

הפגנה נגד גירוש הפליטים (במרכז, אמיל גרינצווייג)

ההגינות מחייבת להודות שהדיווחים והתמונות מסוריה המציפים את יומני החדשות מזכירים מאד את הדיווחים על פעולות ישראל, נניח בעזה, בעופרת יצוקה, או בלבנון. הגירסה הסורית הרשמית מתקבלת בעולם בגיחוך ובבוז, ממש כמו הגירסה הישראלית בזמנו.
למרות זהות הגורל לכאורה, התקשורת הישראלית מצטרפת ברצון לעליהום על אסד ומשטרו. מזל שישראל נמצאת בישראל, אחרת, מי יודע מה היו אומרים עליה בידיעות אחרונות ובטלוויזיה.
מי שרוצה להבין כמה רע נראית ישראל בעולם שיקשיב בערב לדיווחים על סוריה.

הטענות שלעיל אינן מצליחות להשתייך לשום תפיסה פוליטית. אף אחד לא יוכל לתקוף אותי מימין על הדברים, ואף אחד משמאל. (אני חושב. אולי הון-שלטון-עיתון?) זה די נדיר שאפשר להגיד משהו משמעותי ללא שום הטיה פוליטית. בערך כמו להעמיד עפרון על חודו כך שימשיך לעמוד ללא שום תמיכה .

לאן זה מוביל? לכאורה, אחד ההבדלים המשמעותיים בין ימינו ובין הדורות הקודמים הוא השקיפות ואופן העברת המידע והפצתו. שלא כמו לפני חמישים שנה, צוותי טלוויזיה וחדשות מגיעים לכל מקום ומדווחים. שלא כמו פעם, הדיווח אינו מעשה רכילותי רדיופוני של הפצת שמועות מפה לאוזן, אלא הצגת עובדות משכנעות בדמות צילומים וסרטים. שלא כמו פעם, אי אפשר להסתיר דברים לאורך זמן, והשידור נעשה בזמן אמת. היום, בשנים אלה ממש, הגישה למידע, והיכולת להפיץ אותו חזקים פי אלף. בימינו, כל אזרח בכל מקום הוא צוות חדשות נייד. יש לו מצלמת וידאו ויכולת שידור בזמן אמת לכל מקום בגלובוס. ניתן היה לשער ולקוות כי היום, בניגוד לפעם, יש בידינו תמונה ברורה, מפורטת, עדכנית ובעיקר אמינה ועובדתית על מה שמתרחש בעולם. ולמרות זאת, אנחנו יודעים היטב שלא כך הדבר.

ואם הבסיס העובדתי שעליו נסמך הכל ועליו מבוססת תמונת העולם רחוק מלהיות מדויק ומלא, מה נאמר על הפרשנויות וההסברים שאנו שומעים על אותן עובדות? ועד כמה, גם כשמדובר באותן עובדות ממש, הפרשנות יכולה להיות הפוכה לגמרי, תלוי מי הפרשן, ויתרה מכך – אצל מי עובד הפרשן. ואם קבוצה של פרשנים שיש להם מכנה משותף מסוים בוחרת בפרשנות אחת, בניגוד לאחרים, בעלי מכנה משותף וסדר יום אחר ופרשנות אחרת - מה זה אומר על הפרשנות שלהם? ומה אפשר ללמוד מספרי ההיסטוריה? והאם העובדה שהעבר מכיל הרבה פחות עובדות, משחקת לטובתו? אולי חשוב ללמוד מההיסטוריה, אבל אי אפשר באמת ללמוד מספרי ההיסטוריה.

לוחמי השייטת שהיו על ה"מרמרה" חיסלו

הבוקר את המחבלים שהיו בדרכם לבצע פיגוע

(... בתקווה שהמקור שם מצאתי את התמונה אינו מפוברק)

כן, הדיווחים והתמונות מסוריה מציפים את יומני החדשות ומזכירים מאד את הדיווחים על פעולות ישראל בעזה ובלבנון. טבח אזרחים. גופות של ילדים. הריסות בניינים. מזכ"ל האו"ם מודאג, העולם לוחץ, ואפילו בעלת הברית, המעצמה הגדולה, מביעה חוסר-נוחות וטורקיה מתעצבנת ומאיימת. הגירסה הרשמית של הממשלה על "טרוריסטים", "חמושים", "פרובוקטורים" ושקרנים תומכי אל-קעידה מתקבלת בעולם בגיחוך ובבוז. פיגועים בלב הבירה מתקבלים בשוויון נפש. (אם כי בסתר ליבם, מבלי להודות בכך, מרבית המגנים מברכים ומצפים שישלים את המלאכה, כי האלטרנטיבה הרבה יותר גרועה).
התקשורת הישראלית מצטרפת ברצון לעליהום על אסד ומשטרו (למי שתוהה איך אפשר למדוד את זה, התשובה היא במרכאות. מדד מצוין. נניח דיווח על "טרוריסטים").  

מזל שישראל נמצאת בישראל, אחרת, מי יודע מה היו אומרים עליה בידיעות-אחרונות* ובטלוויזיה

*ידיעות-אחרונות, זה לא אישי.

אחת התוצאות המעניינות של אי-המושלמות האנושית היא התלות באחרים. מי שמושלם איננו צריך שום דבר מאף אחד, שכן צורך ומחסור אינם בגדר האפשר, ואנחנו, האנושיים, כמו יתר הדברים בעולמנו, זקוקים לקצת עזרה שיוצרת קשר הדדי וגורל משותף. תלות אינה בהכרח חד-צדדית. היא יכולה להיות הדדית לחלוטין, דהינו – סימביוזה. כל היצורים בעולם, יחד עם העולם עצמו, כולנו הילולה סימביוטית אחת גדולה. כולם לוקחים מכולם, כולם נותנים, כולם מחליפים מצב וצורה, מתחלפים זה בזה. כל זכר ונקבה משלימים זו את זה. כל אוכל ונאכל. כל מגע מחפה במשהו על החסר.

הנה מסתבר שאפילו ביננו לבין עצמנו איננו לבד. אנחנו תמיד עם החיידקים שלנו. עולם ומלואו של מיליארדי יצורים חי בתוכנו, ובלעדיהם לא היינו מצליחים להתקדם אפילו צעד אחד בחיים. לא היינו יכולים לעכל את המזון שאנו בולעים ולא לחשוב את המחשבות שאנו חושבים. וגם מה שאנחנו והחיידקים עושים יחד, מפרקים את המזון לאבותיו ומרכיבים מחדש, מאכילים ומשקים את כל תאי הגוף במיטב התוצרת, גם זה אינו מספיק. יש חומרים, מסתבר, שגופנו, עם כל חכמתו ונסיונו, עם כל חיידקיו, אין לו מושג כיצד לייצר אותם, והוא חייב להשיג אותם מן המוכן. אלו הם הויטמינים.

הויטמינים הם האות הניכר ביותר לעובדת היותנו בלתי מושלמים ונזקקים לעזרה מן החוץ. לעומת מרכיבי המזון האחרים הם נדרשים בכמות כל כך קטנה שרצונם כאילו להגיד – זה לא באמת שאתם צריכים אותנו. אנחנו כלום. אנחנו אפס. זה רק כדי שתפנימו שאתם לא יכולים לעשות הכל לבד. שאתם חייבים, כך או אחרת, להיות תלויים במישהו אחר, אפילו אם הוא נראה לכם נחות וטפשי כמו פטריה.

כאן אני מגיע לחלק האופטימי. אופטימי, מכיוון שמסתבר שגם אלוהים אינו מושלם. גם הוא, כדי להתקיים זקוק למשהו, אמנם קטן ושולי, אך הכרחי, ואין לאלוהים קיום בלעדיו. והמשהו הזה, אותו ויטמין-האֵלים, מיוצר רק על ידי המין האנושי. הנה, על רגל אחת, ההסבר לקיומו של המין האנושי, הסיבה לבריאתו, ההצדקה להיותו נזר הבריאה, ההתמכרות האלוהית המוחלטת למין האנושי -  החומר החיוני שרק המין האנושי מייצר בכמות מספקת.

גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג את הויטמין של אלוהים.

אין לי שום הסבר אחר לקיומה של המוסיקה.

גדול יצרני הויטמינים

לפני מליון שנה, יצאו מהגרים מאפריקה ונפוצו לכל רחבי העולם. הלכו לחפש אוכל ופרנסה ושטחי מחיה. בימים ההם, כשלא היו מטוסים ולא אוניות, נדדו ברגל, והתוו את המסלול לאבותינו בצאתם ממצרים, דרך מדבר סיני לארץ ישראל, ומשם צפונה, מערבה ומזרחה. כך הגיע המין האנושי לכל פינה על פני כדור הארץ.

אילו היתה מדינת ישראל קיימת לפני מליון שנה, וגדר הגבול בנויה, וממשלתה שולטת, אולי לא היו פליטים ומסתננים, וכל העולם, פרט לאפריקה,  היה פטור מאותו יצור הולך על שתיים וכל הצרות שהוא גורם.

כל האנושות היא חבורת מסתננים מאפריקה.

לפני ארבעת אלפים שנה, קם איש ושמו אברם, עזב את ארצו ומולדתו, ובמו רגליו צעד והגיע לארץ ישראל. תושבי הארץ, הגרגשי והיבוסי, אפשרו לו ולמשפחתו לבוא ולהתיישב, ובסופו של דבר סולקו מארצם ולא נותר מהם זכר.

צאצאיו של אותו אברהם, כאשר נקלעו למצוקה ומחסור, חצו את הגבול המוכר, הפעם בכיוון ההפוך, ובאו לתוך מצרים, לא
להשתקע אלא רק לגור שם. ארבע מאות שנה נשארו שם, הם ובניהם ובני בניהם, פרו ורבו ושרצו והגיעו למספר הנורא של שש מאות אלף. שש מאות אלף עבדים שעסקו בכל המלאכות הקשות, והפכו למכת מדינה וסכנה מבית עד שהחליט המלך להפטר מהם. אלא שאז גילה שמהרגלים כאלה אי אפשר להפטר.

כל התנ"ך, וכל תולדות העולם, הם סיפורם של עמים נודדים מחפשים מקום חדש. עניים ורעבים מחפשים חיים טובים יותר. בכל הארצות המתפתחות מאות מליוני כפריים מציפים את העיר הגדולה על מדרכותיה, ספסליה, גניה, מסעדותיה ושוטריה.

מאז האדם הראשון - לכל אחד יש חלום ושמו אמריקה.

הודות למרפי ולחוקיו אנו יודעים שאם
תקלה אפשרית, היא תרחש. וגם אם איננה אפשרית. לכן כל מערכת "מושלמת"
איננה כזאת. ואם מערכת היא באמת מושלמת, הרי השלמות עצמה היא הפגם הגדול בה, שכן
מה שמשתבש במערכת כזאת הוא אופן השימוש, ומה שנועד לפעול לטובתנו מופנה כנגדנו. במצב
זה, הפגם המובנה במערכת הוא החשוב ביותר משום שהוא הדרך היחידה להנצל מפניה. ויש לכלל זה
המון דוגמאות, וכולן מעניינות.

הגולם מפראג, כמו שוליית הקוסם, כמו הקידמה
כולה - מהנשק הגרעיני ועד לאנטיביויקה, הם ברגע הראשון פלא של שלמות הפועל לטובתנו
ורווחתנו עד שמשהו משתבש, ואז, הדבר החשוב ביותר הוא לדעת לעצור אותו. אז מסתבר שאין
דרך לעצור אותו. כמעט. רק חוסר שלמות קטן שבמקרה נותר במערכת, מן נקודת תורפה,
מאפשר לנו לנטרל אותה ואת סכנתה. (ואם אנו בסרט, למשל ב"פארק היורה", גם
באותו פתרון יש חור קטן, מה שמשאיר פתח לסרט ההמשך).

כל מערכת הגנה, כמו ההגנה על המכונית או
הבית מפני גניבה, היא חסינה ומאובטחת וסוגרת כל פינה, עד כדי כך שתמיד אנו מוצאים
את עצמנו חסרי אונים מול בית נעול או מכונית מושבתת שאין שום דרך לחדור אליהם. אז מגיע
המומחה שיודע איך לעקוף את ההגנה ולגשת לדלת אחורית קטנה שהושארה שם מבעוד מועד.

כל אויב חייזרי המאיים להשמיד את
האנושות בזכות טכנולוגיה רבת עוצמה, מתקדמת מאתנו בשנות דור, ערפד או איש זאב אדיר
כוח, יש לו נקודת תורפה, שהגיבור האנושי מצליח לגלות ברב תושיה ומקוריות, וכך הוא
מביס את אותו יריב בלתי מנוצח, כמו דוד את גוליית. היכולת לגלות את אותה נקודת אי-מושלמות
היא סוד העוצמה האנושית, והיא נתונה בידי האדם קודם כל מעצם היותו בלתי-מושלם
בעצמו. האנושי מייצג את אי-המושלמות. הספק מייצג
את האנושי.

על כן, משטעם האדם מפרי עץ הדעת ממהר
אלוהים לגרש אותו מגן-העדן פן יטעם גם מעץ החיים, ויהיה "כאחד מאתנו".
אחד מאתנו – המושלמים. האדם מגורש כדי להשאיר אותו חסר–מושלמות.

תכונה זאת, של נקודת תורפה, של
אי-מושלמות גם בתוך המושלם ביותר, היא בסיסית ומובנית. עד כדי כך היא הכרחית, שכאשר
נטבל אכילס במי הסטיקס כדי לעשותו חסין ובלתי פגיע, עצם הפעולה עצמה, שנעשתה תוך
כדי אחיזתה של אמו בעקבו, היא ששמרה על עקבו יבש, והיא שיצרה את נקודת התורפה, את
"עקב אכילס" של אכילס. נקודת אי-המושלמות היא חלק מובנה ביצירת הדבר
המושלם. (מה שמזכיר את הכלל שלכל כלל יש יוצא מן הכלל וגם לכלל הזה).

 אדם: "הו, את ודאי חושבת שאני אידיוט
מושלם."

חוה: "ממש ממש לא! אף אחד אינו
מושלם."

כדי למנוע מקרים של מכוניות שנוסעות עם בלמים שחוקים נניח שהמשטרה מציבה מחסומים ועורכת בדיקות לכל רכב. אדוני תעצור. רשיונות. ואחר כך בדיקה זריזה עם ציוד שמעלה את הרכב על ג'ק, מפרק את הגלגל ובודק את הרפידות בעיניים, מרכיבים חזרה וסע לשלום. מי שיתפס ללא בלמים תקינים יורד מהכביש וכו' וכו'. אבל מה עם מי שהבלמים שלו היו תקינים? הוא ירגיש כמו אחרי כל מעבר במחסום משטרתי. הקלה (כן, אני יודע שמחסום צבאי בגדה זה הרבה יותר גרוע). לא עצרו אותי, לא מצאו אצלי בעיה, לא קיבלתי דו"ח. תודה, תודה, תודה. אני (עדיין) חף מפשע. כי בכל "מעצר לדקה" שאנו חווים במחסום יש משום אי נעימות, עיכוב, הטרדה, חשש, כניעה והכפפת ראש לסמכות – בקיצור עונש. כי בעוד שהמשטרה ככלל מטפלת ונלחמת בעבריינים פורעי חוק, הרי שמשטרת התנועה מתעסקת עם ציבור שהוא בהגדרה שומר חוק, ומתוכו היא דגה את העבריינים. אלא שמתוך ההרגל המשטרתי הופך כל מי שבא איתה במגע ל"חשוד", בעיניה, וכתוצאה מכך גם בעיני עצמו, ושלא כמו עבריין רגיל, הוא אשם עד שתוכח חפותו, וכל מי שנכח אי פעם במשפט תעבורה יודע זאת היטב. אם כן, כולם אשמים, לפחות קצת, ובהתאם, כולם נענשים קצת. הענישה הזאת ללא אשמה יוצרת תחושת מרמור ועוינות ומנציחה איבת עולם בין הנהג לשוטר התנועה שאמור להגן עליו.

מה שחסר כדי לשבור את המשוואה הנצחית הזאת הוא להוסיף פרס. אם נהג שנעצר במחסום שגרתי והתגלה כעבריין תעבורה נענש על כך, הרי שמי שנעצר אך לא נמצא בו רבב, ובכל זאת כבר נענש בעצירה, עיכוב והפחדה, יזכה בפיצוי בצורת פרס ניחומים. כל נהג שצלח מחסום משטרתי בשלום יזכה בפרס. אולי זיכוי של נקודה שתשמש אותו בעברה הבאה, מיני-שוקר להגנה עצמית או קופון לכוס קפה בתחנת הדלק הקרובה. הכי פשוט ומתבקש שביציאה מכל מחסום משטרתי יוצב שלט – "דרך צלחה", וכל מי שעובר בו, ולא נשלח לבית-הכלא, מקבל 200 שקל. (נדמה לי שהממונה על ההגבלים העסקיים לא יאשר זאת ויטען שיש כאן מונופול). העיקר, להפוך את המפגש עם המשטרה לחוויה חיובית שעושה חשק לעוד, אם אתה שומר חוק כמובן.

לצערי אני יודע שהעסק לא יעבוד. לא רק בגלל הרצון לחסוך 200 שקל. בספר החוקים יש מספיק עבירות לכולם. הוא מנוסח כך שבכל מקום וזמן, כל אדם הוא גם עבריין אשר אין ממצים עמו את הדין, אבל אם אין ברירה, כל אחד אשם במשהו. אף אחד לא יגיע ל"דרך צלחה".