באחד הימים, די מזמן,
אחרי שהאזנתי לארבע העונות, אמרתי לעצמי שאם אוצא להורג יום אחד, ותינתן לי זכות
הבקשה האחרונה (חסד יפה שעושים עם המוצאים להורג, שמעטים מהמתים בהפתעה או לכל
המאוחר זוכים לו, בפרט אם הם במצב שאינו מאפשר לבקש, ודאי שלא לקבל דבר) אבקש
לשמוע את היצירה הזאת.
אחר כך, כששיכללתי את
אותה הרגשה, אחרי האזנה לקטע נפלא ומרגש, אמרתי לעצמי "עכשיו אני יכול למות
בשקט". Great
minds think alike, וכשהבן שלי הקליט לי שיר
ביום הולדתי, ואמר לאחר ההשמעה "עכשיו אתה יכול למות בשקט", לא ידע
שבמילים אלה ממש אני מדבר לעצמי, ואף זומם לספר על זה, כי אולי פיענחתי את אותה
התחושה. מתי "אפשר למות בשקט" – לאחר שביצענו והשלמנו את מה שהחיים
הטילו עלינו, כלומר – חיינו. והאזנה למוסיקה היא לפעמים כל כך "חיים",
שהמשפט הזה עולה מעצמו. כי המוסיקה, היא היא היא טעם החיים.
לא תמיד זוכים לבקשה אחרונה
יש כל
מיני שירים וקטעים מוסקליים שנדמים אינסופיים. בכל האזנה הם ממלאים אותי מחדש (אז מה
הפלא שאני יכול להקשיב בלופ, יום שלם, יום אחר יום (בניגוד לאורגזמה רגילה (של אנשים
רגילים), שרק מרוקנת, וכופה מנוחה), והם אינם מתרוקנים. כמו ים שהולך להרבה נחלים והוא
אינו מתרוקן. פרט לרגע אחד - כשקול נודם. תחת מתקפה של הזמן כשגיבורי ילדותנו ונערותנו
מתים. ואנחנו איתם, בכל פעם קצת. אך רק לזמן קצר. כמו עוף החול, או ישוע שהורד מן הצלב,
הם שבים לתחיה, והפעם לנצח. תקשיבו למוצארט, שום דבר לא מת במוסיקה שלו. רק אנחנו,
החיים עדיין, נגזר עלינו למות כך, בכל פעם קצת.
הקטע הזה התגלה לי במגרה וירטואלית, ונכתב כנראה ביום בו עוד מוסיקאי מת. לא הצלחתי לזכור אם פרסמתי אותו, אז אם כן - אפשר למות פעמיים.
אחרי שחירייה הפכה לפארק אריאל שרון ואחרי
רמת-חובב,
אחרי שהעבירו את בסיסי צה"ל לנגב,
אחרי הצפיפות והדחיפות, הלכלוך האש והעשן,
לא הגיע הזמן לפנות את ל"ג בעמר ולהעביר
את עצמות רבי שמעון בר-יוחאי?
יחד עם כל קברות הצדיקים והצדקנים?
תוקם קרית-הצדיקים בנגב (שמה יהיה קרית-הקודש
אבל בין חברים אתם רשאים לקרוא לה "בית הקברות").
וגם את יושבי (שוכבי) מערת המכפלה (שאני יודע, נקנתה
בכסף מלא, עם תעודות. אז יתנו להם פצוי הולם. יש תקדימים). בינינו, אברהם ושרה ירגישו
הרבה יותר בבית בבאר-שבע. ויוסף משכם כבר רגיל בטלטולי עצמות.
ואחרי כל הקדושים והנביאים כמובן נביא גם את נחמן מאומן וקפקא מפראג
ואיינשטיין מיפן יחד עם כל שאר גדולי עמנו מכל כנפות תבל.
זה WIN-WIN-WIN-WIN-WIN.
לפחות.
גם פרוק כל מוקדי הנפיצות והנזק (ביריחו
ובית-לחם ושכם וחברון) באבחה אחת, כמו חזון אחרית-ימים עדכני, של אמנת פרוק נשק פלאית.
אין דרך יפה מזו לציין את יובל החמישים (1967-2017) הקם עלינו בימים אלה.
גם השבת החיים הנורמלים לתושבי הגליל העליון
שיוכלו סוף סוף להגיע הביתה ולנשום אוויר הרים צלול, כמו שחלמו אלפיים שנה (וגם לאומן,
למרות ש"שילכו לעזאזל, אנטישמים").
גם הגשמת חלומם וחזונם של דורי-דורות של
צדיקים להקבר באדמת ארץ ישראל.
גם סוף-סוף הפרחת הנגב, ועם טוויסט עכשוי
ועדכני - נצחון קברי הצדיקים על חזון בן-גוריון.
וגם, הקמת מרכז כל כך מרוכז וכל כך קדוש,
שהקרינה ממנו תאפיל על הכור מדימונה שממילא יהיה מיותר כי אי אפשר בכלל להשוות את כוחם
ההגנתי.
ולכן, כך - יסגר הכור, ועל אדמתו
תוקם קרית הקודש.
אפילו ימחזרו את הכיפה ולא יצטרכו להרוס שום דבר. ויש גם צריח למסגד,
כי צדיקים, כידוע לא מבחינים בין דת לדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
