סיפור הדג הבאוש צף ועולה מעצמו ואין צורך ללכת ולחפש אותו. גם חטפנו על הראש בגלל המשט, גם הסרנו את הסגר וגם נשחרר כך וכך אסירים ורוצחים תמורת גלעד שליט. והנמשל דומה למשל שבעתיים, משום שהתשלום במזומן הוא בסופו של דבר החוויה הכרוכה פחות מכולן באי נעימות פיסית, והכאב הוא מסוג אחר לגמרי.
אלא שהנקודה אינה הסיפור והמשל, אלא הסימפטום. כי בכל המקרים, שנוי ההחלטה הוא הודאה בטעות – מבלי להודות. (כך כביכול נשמר משהו מהכבוד). ואם לטעות זה אנושי ולהודות זה אצילי (וטפשי), הרי לטעות בשרשרת, להתגולל במורד המדרגות של טעוית, מסמן רק הצלחה אחת – ההצלחה לאחוז במקל הכשלון משבע קצותיו.
למטבע ההחלטה השגויה והחזרה ממנה יש שתי צדדים. אמנם ההחלטה נעשית מראש, על סמך הנחות שגויות ושיקולים מוטעים, או לא, אך מרגע שנתקבלה ההחלטה, ונבחרה הבחירה, משתנים כל הנתונים והמשחק מתחיל מחדש. בכל שלב במשחק, כאשר אחד הצדדים בוחר מהלך, מתחיל המשחק מחדש. ההחלטה חדלה מלהיות החלטה והופכת לנתון. זה המצב.
התוצאה, נקבעת לא רק על סמך טיבה ומידת תבונתה של ההחלטה אלא, מרגע שנעשה המעשה, על פי טיב העשייה ומידת הנחישות. כאן מופיעים הצל"שים, אשר כידוע, אין בהם צורך כאשר הכל מתנהל כשורה. ובכל זאת, בזכות הצל"שים (שבזכות הטעות), כאשר מושגת התוצאה, הכל נשכח (עד הפעם הבאה) ונמחק (עד שיכתב מחדש). ובלבד שהושגה המטרה.
הדבר הגרוע במהלכי הדג הבאוש הוא הסימון המדויק של נקודות השבירה. שכן, אם אינני מתחיל באכילתו של הדג, לעולם לא תדעו אם אני יכול או לא יכול לאכול. אי הידיעה, היא המאפשרת לי לאיים. האיום בלא עשייה – הקרוי הרתעה, הוא אמצעי הזול ביותר - כאשר הוא פועל. המעבר לאכילה בפועל, הצורך להגיע למעמד המגעיל של אכילת דגים באושים הוא כשלון ההרתעה. אבל, אם בכל זאת נגררנו לארוחה שכזאת, רצוי להפוך אותה לסעודה. לאכול ולבלוע בתיאבון, כמו משתתף ראוי בתכנית השרדות. הגועל, הוא מסוג הכביסה המלוכלכת שאין להציגה בחוץ. "אני אוכל דגים באושים לתיאבון, כל בוקר. חשבתם שזה מה שירתיע אותי? טעיתם בגדול!" אבל – אם בארוחה של עשרה דגים, נשברנו אחרי הדג התשיעי, הרי שנחשפנו. לא רק שלא הרווחנו דבר, אלא בלענו גועל נפש פי כמה וכמה ממי שהחליט לפרוש אחרי הביס הראשון. ההודאה והתבוסה בביס הראשון היא חכמה ומכובדת פי אלף מזו של האדיוט שבלע תשעה.
מה שבאמת מטריד זה כמה רחוק נוכל להתקדם בסדרת הריאליטי הזאת אם ההנהגה לא מצליחה במשימת חסינות פשוטה?
* * *
ועוד דבר על הסגר ועל קצותיו המרובים של המקל.
טוענת ההסברה הישראלית, כנראה בצדק, שאין בעזה משבר הומניטרי ואין מחסור של ממש, שכן, למרות הסגר, מגיעה אספקה סדירה דרך רשת המנהרות המפותחת. אכן, חזיתי ביומני החדשות במספר כתבות מאלפות על תעשיית המנהרות, על התושיה והטכנולוגיה היעילה, על הפרות, הכוסברה ושישיות הקוקה קולה המוצאות דרכן לחנויות בעזה. כתבה אחת אף הפליאה ותיארה כיצד הסוחר העזתי מזמין עשרות מקררים בשיחת טלפון לתל-אביב, והמשלוח בא ועושה דרכו בים לאל-עריש שבמצרים, ומשם בדרך המלך של מטה, מסלול פתלתל המזכיר את האניות הישראליות שנאלצו להקיף את יבשת אפריקה כולה בימים בהם הייתה תעלת סואץ חסומה בפנינו.
(אני מודה, למראה הכתבות, התקנאתי בשכנינו מעזה, ונתאוויתי להיות חברם).
השאלה שנותרה היא, אם אכן כל מיני הסחורות מוצאות את דרכן לעזה, מה בדיוק תפקידו והשפעתו של הסגר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
