כל הדברים גדולים כקטנים

הנה אני מקים מפלגה חדשה. מפלגת "זכויות ללוויים" שסימנה ז"ל.

המפלגה תפעל ליישם את חוקי התורה, ובפרט אלה הדואגים ללוויים.

שנאמר בספר במדבר, פרק יח:

כא וְלִבְנֵי לֵוִי, הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.  כב וְלֹא-יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לָשֵׂאת חֵטְא, לָמוּת.  כג וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וְהֵם, יִשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם:  חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם, וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.  כד כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל-כֵּן, אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. 

על פי מצע המפלגה, מי שמשתייך לשבט הלויים לא יצטרך לעבוד. הוא יקבל משכורת מהמדינה שתמומן על ידי המס החדש – מס ערך שררת רבנים, או בקיצור מעש"ר. הלוויים יהיו פטורים משירות צבאי, וגם משירות לאומי אחר, שכן תרומתם מעצם השתייכותם לשבט הקדוש עולה לעין ערוך על מה שיוכלו לעשות במסגרת אחרת. הלווים ישבו מרוצים בביתם ושמחתם תעבור כאש בשדה קוצים ותדליק את שאר הציבור.

על פי הנתונים שבידינו, הלוויים מהווים כ-10% מכלל האוכלוסיה. לפיכך אנו צופים לזכות בבחירות הקרובות ב-12 מנדטים. זהו כח פוליטי מרכזי שיאלץ כל ממשלה לצרף אותנו לקואליציה, מה שיבטיח את מימוש המצע במלואו. אנו, נציגי הלוויים בכנסת ובממשלה תמיד נראה עצמנו כמייצגיו של ציבור חשוב זה ונפעל בכל האמצעים לקידום האינטרסים שלו.

החזירו את עטרת הלווים ליושנה. הצביעו ז"ל.

רגע. מכניסים לי פתק. מממ....שנוי בתכנית.

ע"פ ההלכה, הלווים בימינו אינם יכולים להוכיח שהם באמת הלווים. לפיכך אנו עורכים שנוי קל בתכנית. הכל כמו קודם, רק שלא צריכים להיות לוויים. מספיק שתצביעו עבורנו. אנחנו נפעל עבורכם. בהתאם אנחנו משנים גם את שם המפלגה, וברוח השנוי נקרא לה "שנוי סיסמא" ובקיצור ש"ס.

הצבע ש"ס. זה ישתלם לך.

רגע, עוד פתק. מממ...חשבו על זה קודם. כבר יש כזאת מפלגה.

מוקדש באהבה לאלי ישי שתמיד מקדים אותי בצעד אחד.

 * "הם לא יעברו" היא סיסמת הקרב הידועה של הלוחמים האנטי-פשיסטים, בעיקר במלחמת האזרחים בספרד No pasarán!.

לפני ימים אחדים ציין העולם מלאת 100 שנה להולדתו של אלן טורינג, המתמטקאי הבריטי שהמציא את המחשב. אין מחשב בלי טיורינג. פרס טיורינג המוענק על שמו על הישגים בתחום מדעי המחשב מקביל לפרס נובל. הוא גם זה שבמלחמת העולם השניה פיצח את "אניגמה", מכונת הצופן הגרמני, ובכך תרם תרומה אדירה לניצחון. הוא גם היה הומוסקסואל, ובכך עבר על החוק. בית המשפט בבריטניה גזר עליו ריפוי על ידי סירוס כימי. בעקבות זאת התאבד טיורינג על ידי אכילת תפוח מורעל. בן 42 היה במותו.

מסקנות:                           

1. אנסטסיה צודקת (טעות של שנתיים לא נחשבת).
2. במדינה מתוקנת חייבים לכבד את החוק ולציית לו.

מתוך הספר שנכתב עליו, "האיש שידע יותר מדי":

"בשלהי חייו כתב טיורינג מכתב לידידו נורמן רוּטלֶדג', שבו קישר בין מאסרו לבין הישגיו בהיקש משונה מאוד:

 טיורינג מאמין שמכונות יכולות לחשוב
 טיורינג שוכב את גברים
 לפיכך מכונות אינן יכולות לחשוב "

אמסטרדם, סתיו 1980.  נגמר הטיול. 3 חודשים, 8000 ק"מ, וחזרנו להתחלה. עשיו מנסים למכור את הואן שקנינו. זה לא כל כך פשוט. סוף העונה. מעט קונים - עכשיו לא מתחילים טיול, הרבה מוכרים שסיימו את הקיץ. הוואן שלנו שהיה ישן יותר ומאובזר פחות נדחק כל פעם לסוף התור. כבר שבוע אנחנו תקועים באמסטרדם, במגרש חניה במרכז העיר, מנסים למצוא קונה. על השמשה פתק גדול "For Sale", ואנחנו ליד האוטו, למקרה שיגיע קונה, או לחילופין, פקח, ואז צריך למהר ולהכניס מטבע למדחן.

המשטרה מאד מציקה ולא ידידותית. מנסים לגרש אותנו. מפריעים למכור. "!You are not allowed". אסור לעמוד שם עם השלט "למכירה". חייבים להוריד את השלט. ובלי השלט – איך ידע מישהו שהאוטו למכירה?

הברקה. דף ניר חלק ונקי מודבק לחלון בסלוטייפ. מספיק בולט מרחוק כדי להביא את מי שצריך עד לאוטו ממש. לצרכים שלנו זה מספיק. וזה עובד. עכשיו מופיע השוטר. הוא מבחין מרחוק באוטו החונה עם השלט הלבן וצועד בנחישות לעברנו. אנחנו מחכים. הוא מגיע ונעמד מול הפתק הלבן. אנחנו מחייכים והוא כועס. הוא בודק את הפנסים ומודיע לנו שאסור לחנות מעבר לשעתיים שהמדחן מאפשר. אז נסענו. ואחר כך חזרנו. בסוף מכרנו. ואן פולקסוואגן, 1970, עם משטח שינה, מזרונים ווילונות. נקנה ב-1500 דולר. נמכר ב-700.

נזכרתי בסיפור כשקראתי על המשטרה והמפגינים בשדרות רוטשילד וראיתי את התמונה הזאת.

אחרית דבר אחר:

לפני שבועיים כתבתי כאן טור כלכלי עם הערה על הנזקים שגורמים למשק ימי המנוחה, השבתות והחגים.  מישהו כנראה לקח אותי ברצינות והחליט ליישם את הלקחים.

ונניח שהשנה תתקצר. כדור הארץ יאיץ את מרוצו סביב השמש ויסיים סיבוב בעשרה חודשים. מה יהיה אז? רושמי הזמנים יאלצו להחליט מה עושים בקשר לחודשים. האם לקצר כל חודש ל-25 ימים או פשוט לבטל חודשיים. ואת מי? את נובמבר ודצמבר, רק משום שהם האחרונים? או שאת דצמבר צריך לשמור, כי שנה חייבת להסתיים ב-31 בדצמבר (וזה אומר שהרעיון לחודשים של 25 יום בוטל. חבל. מי שמקבל משכורת חדשית היה מקבל אותה עבור פחות ימי עבודה. עכשיו פשוט הלכו שני חודשי משכורת). כך או אחרת, מיליארד אנשים ישארו בלי יום-הולדת. ומה זה אומר, שלא נולדו? (אם כי, יש להודות שרבים ישמחו על שסוף סוף נפטרו מהכורח לזכור תאריכי הולדת וימי נישואין). אי אילו מדינות ישארו בלי יום עצמאות. וכמה ימי פטירה יעברו מן העולם? כמו כשמקימים סכר ענק, ליצור חשמל הידרואלקטרי, זול ונקי, ומאחורי הסכר נוצר אגם, עמוק ושקט, ועמק שליו שהיה לחוף הנהר נעלם פתאום, יחד עם הכפרים והעיירות ובתי הקברות וקורות הימים (האם זה דומה להתנתקות, או לפנוי המוני של הישוב היהודי בשטחים?). עלילת הסרט הבלתי נשכח "גברים במלכודת" (שאומרים שהיום בכל זאת נשכח), על פי ספרו של ג'יימס דיקי שהיה משורר חשוב, מתרחשת בעמק כזה, ושם עובדים הטרקטורים וחופרים את המתים כדי להעבירם, כמו את מקדש אבו-סימבל (אבי תורת הניסור). האם ממש כך נעביר תאריכים שיעלמו אל חוף מבטחים?

האם תהיה הסכמה על החודשים שיבוטלו או שימצא כאן נושא חדש למחלוקת, כשכל עם ומדינה ותאגיד ושבט מושכים לכיוון אחר, והכל מתפרק – האיחוד האירופי, והברית שבין הארצות שבצפון אמריקה, ונוצר מין מגדל בבל מודרני. הצרפתים יהיו בעד, כי סוף סוף גם לוח השנה יעבור לשיטה העשרונית, ושמעון פרס גם הוא יביע את תמיכתו בנאום חגיגי. הרבנים לעומת זאת, כמו הכנסיה הקתולית שהדביקה בהתחייבות בלתי חוזרת קדוש לכל אחד מימי השנה, יצאו מכליהם. מן הסתם, הפתרון האפשרי היחיד יהיה לא לשנות דבר בלוח העברי, שימשיך לספור שנים עשר חודשים בשנה (ורק אדר א', שתמיד היה חריג ולא ממש השתלב, יצא משימוש), ואם תשרי יצא פעם בקיץ ופעם בחורף לא נורא. ממילא יהודי מלבורן ובואנוס איירס חוגגים את ראש-השנה באביב. מי ששוב ירוויח מהסיפור הם המוסלמים, שאצלם ממילא חדשי השנה אינם כבולים לאורכה של השנה, ולכן עבורם לא יתרחש שום שנוי, למעט חיזוק נוסף ואות משמיים שהם היחידים שצדקו כל הזמן.

ומה פירושה של שנה קצרה יותר? העצים יקדימו ללבלב והעלים יקדימו לנשור ואף יצור על פני האדמה לא באמת ירגיש בהבדל. פרט למין האנושי. הוא היחיד שסופר שנים. כשתתקצר השנה, מן הסתם, נחיה שנים רבות יותר. בעיקר אלה מאיתנו שנכונו להם שנים רבות. ומה פירוש הדבר שנחיה יותר? האם באמת נספיק יותר ונתקדם בעוד צעד לקראת חלומה העתיק של האנושות? כן, משום שמה שאנו עושים בשנה נמשיך לעשות בשנה. נקיים את אותו מחזור חיים, נעבור את אותם שלבים, נתכנן את אותן תכניות. רק שיהיו לנו שנים נוספות. לכולנו, פרט למנהלים הבכירים ומתכנני הפרויקטים הגדולים אשר עובדים ביעילות רבה ומנצלים כל דקה ושעה מהזמן העומד לרשותם. מי שניצל את הזמן ביעילות מושלמת לא יוכל להספיק מה שתכנן לעשות בשנה. מי שניצל את הזמן במלואו לא יוכל לגרד עוד שנות חיים מתוך הזמן האבוד והלא מנוצל. אנחנו כן.

הבעייה, אומרים הפיסיקאים ויוהאנס קפלר בראשם, שאם תאיץ הארץ את סיבובה סביב השמש, יגרום הדבר לכדור הארץ להתרחק מהשמש. הקרינה המגיעה ממנה תפחת. בעיית ההתחממות הגלובלית תיפתר אמנם, אך ההתקררות שתבוא תהיה ללא תקנה וכולנו נקפא בהדרגה לעידן קרח חדש וארוך. גם המוסלמים.  אי אפשר לקצר את השנה.

אם כך, אפשר לנסות דרך אחרת. נאיץ את סיבוב הכוכב סביב עצמו ונקצר את היום. 20 שעות ביממה. זהו רעיון טוב מקודמו. כמעט כל היתרונות, ללא החסרונות. BUG2000 כל התאריכים ישארו לבטח במקומם. מרבית אוכלוסית העולם שאינה עונדת שעון בקושי תרגיש בהבדל. תעשיית השעונים תקלע לכאורה למשבר גדול, אך תהפוך אותו להזדמנות. כל עונדי השעונים, פרט לאספנים, יזדקקו לשעון החדש עם עשר השעות. הויכוח אם להוריד שעות או לקצר אותן יפתר במהירות כאשר יסתבר שקיצור השעות אינו פותר את הבעיה אלא רק מגלגל אותה הלאה, אל חישוב הדקות.  לאף אחד לא תהיה התנגדות אמיתית לקיצור היממה ל-20 שעות, ואילו הצרפתים יתמכו בכך בעוז. גם השאלה על איזה שעות לוותר לא תהיה הגיונית. המנהלים הבכירים שוב יפגעו משום שלא יוכלו להמשיך ולדרוש לעבוד 24 שעות ביממה (אבל אלה שדורשים 25 שעות יוכלו להמשיך בכך כרגיל). העולם ישמור על יציבותו. מדינות לא יתפרקו והדתות לא יעמדו בפני עובדות המערערות על המציאות ולא יגיבו באלימות. כל השנוי יהיה מין באג 2000 משודרג. והעיקר, ככל שזה נשמע מוזר, ככל שנקצר את הימים, נספיק לחיות ימים רבים יותר, או במילים אחרות – נאריך ימים.

ניצול ההזדמנות להציג תמונה של שלכת

העובדים הפשוטים בחברה הממשלתית שלפני ההפרטה ובחברה הפרטית שאחריה הם בעלי כישורים דומים.  למרות שבחברה הממשלתית הם מרוויחים פי שניים מאשר בחברה הפרטית, הם מבצעים את עבודתם בצורה פחות יעילה. ההסבר לכך – הניהול. מה שהופך חברה למתפקדת ביעילות היא ההנהלה. זאת הסיבה ששכר המנהלים הוא גבוה.

לפני ההפרטה –

עובדים – 100

שעות עבודה ליום - 8

שכר חדשי – 10000

סה"כ תפוקה בחודש – 800 שעות עבודה, מחופפות.

שכר המנכ"ל – 50000

הקריטריון למנוי לתפקיד – על ידי ג'ובים למקורבים

עלות שכר חודשית כוללת – 1,050,000

אחרי ההפרטה

עובדים – 80

שעות עבודה ליום – 10

שכר חדשי – 5000

סה"כ תפוקה בחודש – 800 שעות עבודה, יעילות

שכר המנכל – 400,000

הקריטריון למנוי לתפקיד – על ידי מכרז תפור למקורבים

עלות שכר חודשית כוללת – 800,000

חסכון חודשי למשק – 250,000. (כמעט) כולם מרוצים. בעיקר המקורבים.

העובדים, שאינם יודעים לעוף, תלויים ממקום העבודה על חוטים וחבלים. ככל שהחוט דק יותר, הם חוששים לעשות תנועות.

ומצד שני, עובדי הרכבת למשל והוועד שלהם, שמשביתים בכל שבוע ומתעללים בנוסעים, וגם כשאינם שובתים הרכבת מושבתת. שיסגרו כבר ויפריטו.

ואיפה אתם רוצים לעבוד? בחברה שמשלמת 10000 שקל לחודש, או אצל זו שמשלמת 5000 שקל? ועם מי תעדיפו לעשות עסקים? עם זאת שמשלמת 5000 שקל, או זאת שמשלמת 10000? (ולעשות עסקים זה דברים קטנים, למשל נסיעה באוטובוס תמורת כרטיס).

על יוקר וצדק חברתי

מחקרים מראים שבארץ מחירי המזון גבוהים. האם זה רע? אם ביפן, כיכר לחם עולה 20$ ובבנגלדש עולה כיכר 10 סנט, איפה תעדיפו להיות? תייר מיפן, במשכורת של יום אחד, יבלה בבנגלדש חודשיים. תייר מבנגלדש יעבוד חודשיים כדי לבלות יום ביפן. עדיף לחיות במקום שם המחירים גבוהים. ו-ב-ל-ב-ד שאתה מרוויח מספיק כדי לקנות הכל. כי לחיות ביפן עם משכורת בנגלדשית זה הדבר הכי הגרוע. כולם צריכים להרוויח משכורת יפנית, אבל האם יש מהיכן לשלם אותה?

כשמשווים מחירים, נניח בין רשתות המזון, וקונים ברשת הזולה, זאת לא בהכרח החלטה שקולה. כי ברשת היקרה, החנות אולי יפה יותר ומרווחת, ויש מבחר יותר גדול, והעגבניות היקרות שלה מובחרות ואדומות יותר, והמדפים מעוצבים. וחשוב יותר, יש מקומות וחנויות שבהן, משום מה, העובדים נראים שמחים בחלקם. זה לא בהכרח משום שהם מרוויחים יותר משכר המינימום שמשלמים ברשת המתחרה, ואפילו לא שהכסאות או המשמרות נוחים יותר. זה כנראה נובע בעיקר מרוחו של המנהל - הישיר, וזה שמעליו, ומעליו, וכן הלאה. או אולי זה פשוט האופי של העובדים, מהבית. וחבר מביא חבר? אחרת, איך קיימים מקומות שבהם, כך נוצר הרושם, כל העובדים נינוחים ונחמדים יותר? נכון שעדיף לקנות שם? אבל אם בנוסף העובדים המרוצים גם מרוויחים יותר, אולי גם המוצרים יקרים יותר? ואז, כמה נרצה ונסכים לשלם יותר? והשאלה הבסיסית– כמה נוכל? כי מה שצריך זה שכולם יוכלו לקנות בסופר היקר, עם העובדים החייכנים, אבל בשביל זה הם צריכים משכורת שתהיה קצת יותר יפנית, גם למוכרים וגם לקונים.

ושאלה מטרידה – איפה ילכו לעבוד כל האנשים האנטיפתים, המרירים, העוינים? מה אפשר לעשות בקשר להם?

למי שתוהה מה יש לראות בבנגלדש

ניסור הרשויות

לפעמים משפט אחד מאיר את הדברים, כלומר מביא להארה.

מוסף ידיעות אחרונות. נחום ברנע משוחח עם אורית, תושבת גבעת-האולפנה.  הנה חלק מאותה שיחה:

"הילדים אמרו אתמול", אמרה אורית, "מה זה בית-משפט? ראש הממשלה הוא לא מעל בית-המשפט?"

בעיניך הוא מעל השופטים? שאלתי.

"כן", אמרה. "זאת הדמוקרטיה. בו בחרנו. מי בחר בהם?"

כך, בפשטות, התבהר נושא שבדרך כלל הוא מאד מעורפל ומטעה. כי ידוע שהמתנחלים, ורובו של הציבור הימני והדתי אינו נמנה על אוהדיו של בית-המשפט, בפרט כאשר הוא פוסק נגדם. אז מותקף אותו מוסד ומתואר כמעוז השמאל (וגם כמעוז-האחרון של השמאל, שזה דבר אחר). ברור שההתקפה על בית-המשפט היא אידיאולוגית. הוא נתפס כמייצג ערכים אחרים מאלו של הציבור הלאומי-לאומני-דתי-ימני שהם רובו של הציבור (כמעט הוספתי "היהודי", אבל גם הציבור הערבי ברובו לאומי-לאומני-דתי-ימני), ולכן אינו מייצג את הציבור, ויש למגר/להחליף/לנטרל אותו, או לדאוג למנוי הולם של שופטים.

כל זה נכון, אבל מסתיר אמת פשוטה ובסיסית הרבה יותר העולה מהשיחה המצוטטת לעיל. העניין אינו עמדת בית-המשפט ומורת הרוח שהוא מעורר כאשר עמדתו מנוגדת לעמדתנו. העניין הוא מעמדו של בית-המשפט הנובע משיטת הממשל המודרנית מבית היוצר של המהפכה הצרפתית. ההתנגדות היא לעצם השיטה של הפרדת הרשויות. השיטה נתפסת כ"הפרד ואל תמשול" הגורם להחלשתו של כל שלטון. השלטון הוא צורך טוטאלי שאסור לפגוע בו ולהחליש אותו.

חייבים להודות שכאשר מתבוננים בשלטון כצורך, כאשר המטרה היא לאפשר למישהו להוביל (אותנו), להחליט (במקומנו), לצוות (עלינו) ולדאוג (לנו), כמו אבא חזק וחכם, חשוב לשמור על כוחו. לא פוגעים באבא. לכן כאשר מקבלים את רעיון השליט והשלטון כצורך וכבחירה, הרעיון של הפרדת הרשויות מנוגד לכל אינטואיציה. קראתי פעם כי הנמלים, סמל החריצות, אשר מוצאות פיסת לחם ובכוחות משותפים מצליחות לגרור אותה לביתן אינן יעילות ומלאכתן היא בעיקר ברכה לבטלה. כל אחת מושכת לכיוון שלה בכל כוחה, כך שהמאמץ מתבזבז בעיקר בההתגברות על חבריה. רק קומץ קטן שבוחר את הכיוון הנכון מביא להכרעה ומאפשר לפרור לנוע. כך אנו סובלים משלטון לא יעיל ולא ממוקד המבזבז את כוחו במאבק פנימי במקום לפעול כגוש אחד מלוכד. כל מי שלמד וחונך על ברכי האחדות, המטרה המשותפת וריכוז הכח מבין את הנזק שגורמת הפרדת הרשויות (בדומה לנזק שגורם המשטר הקואליציוני שבכל שני וחמישי קמים עליו לשנותו ולנטרלו).

תחושת אי הנוחות מתעוררת כאשר הרשויות מתעמתות זו עם זו. בארץ מאז ומתמיד אין הפרדה בין הרשות המחוקקת (הכנסת) והמבצעת (הממשלה). רק בית-המשפט עומד כרשות נפרדת ומפעם לפעם מתבלט כרשות המנוגדת. אז עולה וצפה תכונה זאת של רשויות נפרדות המציגה את בית המשפט כמיותר ומפריע, כזה שצריך לסלק, לבטל, או לקצץ וליישר. הכפפת בית-המשפט לראש הממשלה כמוה ככל צעד אחר של שנוי שיטת הממשל.

כשיש מלך בישראל – הוא השופט הראשי. מי הוא אותו שלמה ממשפט שלמה – שופט או מלך? לא במקרה העלה ראש הממשלה את ההצעה לנסר. הוא רק הולך בדרכו של החכם באדם שהציע לנסר את התינוק.

המנסרים מטקסס

אריק מלך ישראל

אחד המלכים המודרנים נודע בכינויו "אריק מלך ישראל". כנוי זה הוצמד על ידי מעריציו עוד בתקופה שהבטיחו שהאלוף שלא זכה להיות רמטכ"ל יחזור כשר-בטחון. אחר כך, כל מי שלא רצה אותו כשר בטחון קיבל אותו כראש-ממשלה. בתפקיד זה, יש לציין, זכה לאהדה ותמיכה רבה, והייתי אומר גם אהבה. עד כדי כך אהוב ונערץ שב-2006 כשהוא מחוסר הכרה, מורדם ומונשם ללא תקנה, זכה בבחירות בקלות. על כן אני חותם על שורת הסיום של גלעד שרון במאמר שפרסם בידיעות אחרונות – "סוף דבר, העם בחר. פעמיים הוא נבחר ברוב עצום לראש הממשלה ונהנה מאהבה בלי גבול". והוא אפילו לא ספר את הבחירות ב-2006, בהן זכתה מפלגת קדימה.

אני מדגיש את עניין התמיכה, ובפרט האהבה, כדי לטעון שהעם סלח לו, בלב שלם. סלח, ובאותה נשימה שכח את מעשיו בעבר ובמיוחד את מלחמת לבנון. על כן, אותו מאמר של גלעד שרון הוא מיותר לחלוטין. כי שרון הבן ראה צורך לכתוב ולנמק ולהסביר, במלאת 30 למלחמה ההיא, מדוע שרון האב, היה צדיק גמור שיריביו נטפלו אליו וטפלו עליו האשמות. וחבל. כי המלחמה ההיא, שהיתה מלחמת ברירה, או מלחמת בחירה, היתה מיותרת ומזיקה, ועל הנזקים שגרמה אנחנו ממשיכים לשלם והמחיר עולה ועולה, ואי אפשר למחוק את חלקו ואחריותו של שרון.

אז עדיף, לאוהביו, לא להזכיר אותה. היתה. היה. סלחנו.