כל הדברים גדולים כקטנים

הנה מחלקים ספורים לפי ז'אנרים. סוגה. בת-הזוג של הסוג. ויש כל מיני קריטריונים לחלוקה – לפי האורך (למרות שמה שבאמת מבדיל הוא העובי), ולפי הסגנון, ולפי הנושא, ואפילו על פי קהל היעד -  למשל משרתות או נוער. אבל כל החלוקות מחולקות על פי הטקסט, כלומר תנו לי כתב יד ואומר לכם מה הסוגה שלו (או לפחות אנסה). ואנחנו כבר יודעים – לקורא תפקיד מפתח בספרות, ומעמדו במתן המשמעות חשוב לא פחות מזה של המחבר או היצירה. ואף הסוגה, תפקידה היחיד הוא להוות מעיין מכייל-ציפיות עבור הקורא, שכן איזה ערך אחר ועניין יש בה? לפיכך, הקורא בהיותו דמות המפתח, יש לו תפקיד מרכזי גם בהגדרת הסוגות למיניהן, ובעניין הזה – הנקודה החשובה היא המפגש של הטקסט עם הקורא, וליתר דיוק המפגש עם הקורא-כסיפור-בפני-עצמו. כאשר הקורא נתקל בדבר מוכר, שהוא פגש בו בחייו, אופן הקריאה שלו שונה לחלוטין. חייל הקורא סיפור מן המלחמה יעבור חוויה שונה לחלוטין מזו של משרתת, נער או מנהל בנק שלא ראה שדה קרב מעולם. אשה שחוותה אונס תקרא ספר על אשה שחוותה אונס כפי שאף אחד אחר לא יוכל לקרוא. ההיכרות האמיתית עם החוויה אינה מוגבלת לטראומות. היא יכולה לסוב סביב גידול משפחה מרובת בנות, מסע ציד באירלנד או עבודה מאחורי הקלעים בתיאטרון. בכל מקרה, החוויה של הקורא המכיר את אותה מציאות מקרוב שונה לחלוטין. וחשוב לא פחות – אותו הקורא אשר מכיר את העולם המופיע בטקסט מקרוב, מחייו שלו, מפרטי הפרטים של היום-יום, מהמפגש האיטי, האינטימי, מהצריבה של הפצע – הוא זה שיכול, היטב מכל אחד אחר, לשפוט, לדעת אם הכתוב הוא אמת או זיוף. לעיתים קרובות הקריאה אף מגלה ומבהירה לאותו קורא את מה שהיה מונח לפניו והוא החמיץ, מתוך חוסר היכולת שלו לחשוף במילים, וגם אז, לא פחות ואף יותר מתמיד – הוא זה שידע טוב מכולם האם הדברים הם אמנות של אמת. על כן, הז'אנר החשוב באמת הוא זה של קבוצת הקוראים שחייהם  פוגשים וחופפים את היצירה. לעניין זה, סיפור על קרבות ודם שקורא החייל, וסיפור על עבדות ואונס שתקרא הפליטה, שייכם שניהם לאותו הז'אנר, ויושבי בית כמונו, באותם דפים ממש נמצאים בז'אנר אחר לגמרי (אני מקווה, למענכם).

אפשר, על בסיס זה, של היכרות אמיתית, ליצור מבחר גדול של תתי סוגים. הנה אחד לדוגמא – סמטאות הילדות. ספרים רבים, בין אם נכתבו בזמן אמת ובין מתוך הזכרות מאוחרת, מתארים בפרטי פרטים מקום וזמן שהיו או ישנם. שמות הרחובות, תאורי הבתים והחצרות, קולות הרכבת בלילה, הרוח המייללת במסדרונות, הריח בבית הספרים, הריסת הקולנוע הישן, הפירצה בגדר הבריכה, החנווני השוטף לעת ערב את המדרכה שמול חנותו, העגלון הערבי עם החמור העובר מול בית הספר, השדה שעליו קמה השכונה החדשה, חנות התקליטים בפינה, הפיצרייה שממול, הספינה שטבעה מול החוף – לא משנה על מה מדבר הספר ומה עובר על גיבוריו, כל הנגיעות האלה כשהן ידועות ממקור ראשון, לא ישוו לשום תחליף. ואחת היא אם החזרה לאותו מקום וזמן פירושה מסע לגן-עדן או לגיהנום. ואחת היא אם המסע הוא לשיכון בבבאר-שבע של שנות השישים, ללונדון ערב הכתרת המלכה אליזבת השנייה, או לשכונת פחונים בפרוורי ניו-דלהי. הז'אנר הוא מכונת הזמן.

הנה שני סרטונים מעוררי השראה שנתקלתי בהם לאחרונה. הם מעוררים השראה בעיקר באופן בו הם מותחים את גבול האנושי עד לקצה, ואף מעבר לו. בכך הם עוזרים לשרטט את הגבול של אותה ישות חמקמקה – האנושיות, ולמרבה השמחה, בפעמים הללו – את הגבול העליון. הגבול העליון הוא מקום הכמיהה. המקום שמעבר שאליו מתנקזים החלומות.

הסרטון הראשון באמת מגדיר את הגבול העליון, כפשוטו. זהו ביצוע מיוחד של שירו של דיויד בואי - Space Oddity. השיר, היפה מאד וגם מרגש, מלווה טייס-חלל אי שם גבוה מעל כדור הארץ, תועה בחלל, אובד בדרכו לירח. האושר כל כך גבוה, שהוא מאפיל על כל אסון מתרחש, וכולנו זוכרים את ההבעה על פניו של אילן רמון מרחף בחלל החללית. הביצוע החדש הוא קפיצה מעל ומעבר. הוא הופך את הרעיון למציאות ובכך ממיר את המציאות לחלום. אסטרונאוט אמיתי, בחלל, הרחק מעל לכוכב הכחול, מבצע את השיר ונותן לכל משמעות חדשה, וגם מוסיף בית משלו. מוסיקה, גבוהה בחלל, וכדור הארץ מציץ בחלון. הרבה יותר ממה שאפשר לשאוף אליו. (ולוקח כמה שניות,  ומנה של מודעות, כדי להתעלם מכך שהאסטרונאוט כריס הדפילד נראה כמו בחירה של מלהק לתפקיד הפסיכופט השכונתי בסרט סוג ד', ולהיכבש בשירה שלו ).

אם צריך עוד הסבר לקיומה של האנושות ולבריאה שלה, הנה אחד לא רע. לבנות ספינה שתרחף גבוה מעל, ולכתוב שיר, ולהשמיע אותו שם, ולשדר לכל העולם שלמטה. תנו לי נביא שלא היה ממיר את דתו לחזון הזה.

הסרטון השני מפגיש מתחת למים דולפין ובני אדם. כל מפגש פנים אל פנים עם חיה בטבע, באותו רגע של השתהות לפני פרידה, של אין מילים, הוא חוויה של קצה האנושיות ומבט במראה שמעבר לה. מפגשים עם דולפינים הם דרגה אחת מעל, בגלל החיוך, החן והאינטיליגנציה שככל שננסה לכנות אותם אנושיים הם לא. הם, במקרה הזה, של הדולפין. הוא עומד מולנו מדמה מראה, אך מגלם מציאות מקבילה. בסרטון הזה,  המפגש מקבל שדרוג נוסף. הדולפין פצוע וזקוק לעזרה והוא פונה לבן המין האנושי ומפקיד את עצמו בידיו, מסמן בדיוק מהו עולם מושלם. רגע כזה, גם הוא יכול לתת משמעות והצדקה לקיום האנושי כולו.

לשני הסרטונים יש עוד מהמשותף. האחד הוא הצבע הכחול. המים, מצע החיים, צובעים בכחול גם את המעמקים וגם את הגבהים בהם כל העולם הופך לכדור כחול. כחול עמום, על סף החושך, זהו כנראה הצבע של הגבול. הדבר השני הוא הריחוף. התנועה האיטית המשוחררת מכבלי הכבידה. השחרור הזה מכח המשיכה מעניק לרגע מבט אחר על כל התלות, החיבור הבלתי ניתן לשנוי, הברית הבלתי מופרת שלנו עם כדור הארץ, והדרך שלו להבטיח את הסדר והיציבות. בלי כח המשיכה היינו כולנו אבודים כמו המייג'ור טום, והמחיר שלו הכרחי וברור. אבל השחרור הזה, ללא כבידה, הוא הגרעין והיסוד של כל חלום. זהו הקיום האנושי ואלו גבולותיו, וכמה ענוגה היא ההתחככות בהם.

_______________________________________________________________________

(הפלייליסט כבר כלול)

השתמשתי לא מזמן בצילום של ספינה על החוף. לא במקרה מצאתי צילום זמין. אני לעיתים קרובות מצלם את הספינה על החוף. לשאלה למה לצלם שוב ושוב את אותה הספינה יש תשובה פשוטה – כי היא לא אותה ספינה. בעצם, הספינה אולי אותה ספינה, פרט לחלודה המתגברת והחורים המתרחבים, אבל השנוי האמיתי הוא במה שסביבה, שהוא במידה רבה מה שמגדיר אותה. כמובן הים. אם הנהר איננו אותו הנהר פעמיים הים פי כמה וכמה. עמדו באותו פינה והביטו בים. יום יום, שעה שעה, והוא תמיד אחר, וראוי לכתוב על כך. לנוכח הים המשתנה, נראה החוף, החול, כסימן של יציבות. לכן, השתנותו של החוף, הקבוע, היא התופעה העיקרית. גם כאן הצגתי לא פעם את החולות בחוף ואת הסירה (לך תמצא את הקישור). הפעם, הכל מוקדש להשתנות, וגם למחזוריות. אז תנו לתמונות לדבר.

יולי 2009

כמו ענק, ראשו בחולות ורגליו במים