כל הדברים גדולים כקטנים

החוקים החדשים בכנסת מתחלקים לכמה קטגוריות. "לבצר את השלטון" – אלה החוקים הזמניים שבאים להבטיח את המשך הישיבה בשלטון עד שסוף סוף יחוקק חוק "ראשות הממשלה לכל החיים" (שהוא התחליף האנמי אך אפקטיבי למלוכה). "לנסר את הענף הזה שמפריע" – החוקים שמחוקקת הדמוקרטיה נגד כל מיני גורמים מזיקים מטרידים (למי שאוהב את הרחובות נקיים). "כאן שוד תנו את הכסף לאדון הזה" – חוקי הטייקונים בניחוח בננות. "קוקוריקו, כתבו עלי בעיתון" – בדרך כלל אלה מתמידים רק עד לשלב הצעת החוק, אבל לפעמים הם מפתיעים אפילו את המציע ומתקבלים. "שיא גינס החדש" – במסגרת המאמץ הסיזיפי לנפח עוד ועוד את ספר החוקים.

*חייבים להודות כי הקטגוריות הללו קיימות והיו קיימות בהרבה דמוקרטיות זמניות.

למשל, "חוק ההאכלה בכפית" (שאלה לתלמידים: לאיזה קטגוריה הוא שייך?). במו אזני שמעתי את השר הממונה מסביר כי אנחנו מתמודדים עם "פיגוע התאבדות המוני". עד כדי כך קל לשחק במילים. כי כידוע, פיגוע זה רע ופיגוע התאבדות זה נורא, אז פיגוע התאבדות המוני בריבוע? זה משהו כמו הפיגוע בתאומים, אבל יותר גרוע. וחייבים למנוע אותו בכל מחיר. כי כל מעשה נגד המדינה הוא פיגוע, על כן התאבדות מחאה היא פיגוע התאבדות. אבל החלק המעניין הוא שרבים* מתומכי החוק, שימנע בכח ממחבלים להרוג את עצמם הם התומכים הנלהבים בהטלת עונש המוות. כיצד ליישב את הסתירה? פשוט מאד, הרעיון בכל מקרה הוא לעשות ההפך ממה שהתכוונו אליו אותם אויבים. רצית לדפוק אותי? נדפוק אותך. רצית לרצוח ולהשאר בחיים – נהרוג אותך. רצית למות – בכח נשאיר אותך בחיים.

*צריך להודות, בקישור שצרפתי שמתייחס לקדנציה הקודמת, הח"כ פייגלין נמנה עם המתנגדים לחוק.

חוק הצינון הדורש 3 שנות הקפאה מאיש צבא לפני שיכנס לפוליטיקה הוא חוק מרושע ולא הגיוני. 3 שנים, בעיקר בפוליטיקה, הן נצח. (זה אגב משך הזמן (עם אופציה לחידוש) בו מוכנה המדינה להתחייב שהאדמה עליה ניצב ביתי, תשאר ברשותי ) (שלא לדבר על 5 שנים שהן כבר נצח נצחים, כמו התהדייה המוצעת, כאילו שיש משמעות להחלטות שמתקבלות לנצח נצחים (למעט גרימת נזקים בלתי הפיכים כגון הוצאה להורג)). שנה אחת. זה הזמן שדורשת חברת הביטוח ממבוטחיה להמתין לפני שיוכלו לזכות בגמול ביטוח החיים במקרה של התאבדות. זה, בעיני חברות הביטוח (והן מבינות בזה) המרחק שבין סיבה למסובב, שנמדדת ביחידות של סבלנות. זה מספיק גם לאיש צבא עד שיכנס לפוליטיקה.

אז למה נקבעו 3 שנים? מבלי לבדוק את הפרטים והעובדות, קל לנחש שהחוק הזה נחקק כדי לדפוק מישהו עד הסוף של הקדנציה (הממצאים לוחשים שהחוק נועד לסנדל את (צחוק ענק של הגורל) דן חלוץ). והנה, נתניהו רוצה עכשיו גם תקציב מדינה תלת שנתי. למה? כדי לקנות שקט עד סוף הקדנציה.

במילים אחרות, אלו חוקים מהקטגוריה של "לבצר את השלטון".

אחד החוקים החשובים בקטגוריה הוא חוק סגירת רשות השידור. למה חשוב לסגור? כי רשות השידור היא היום האופוזיצה האמיתית ולפיכך היא אויב שלטון העם (יחד עם ערוץ 10 ורביב דרוקר שגם אותם מנסים לסגור). לאחרונה הזזתי את מרכז הכובד בדרכים מגלי-צה"ל העייפים לעבר רשת ב' (וכמובן 88, קול המוסיקה ואפילו א' או ג'). מסתבר שוב ושוב, למרבה ההפתעה, שדווקא שם נותר המעוז האחרון של התקשורת החופשית - ובהכרח של התנגדות לממשלה. קשה להאמין, אבל המראיינים שם שואלים שאלות.

אין להפריז בחשיבותה של התקשורת כאופוזיציה לממשלה. לא רק משום שלא קיימת אופוזיציה אחרת. בגלל הפרדת הרשויות. העקרון הפשוט הזה מלווה אותנו כמעט שלוש מאות שנה ומשמש בסיס למערכת השלטונית. השלטון מחולק לשלוש רשויות נפרדות ועצמאיות  אשר מאזנות זו את זו – הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. אבל. אבל המודל הזה אינו משקף את המציאות כלל וכלל.
ראשית, בארצנו אין שלוש רשויות נפרדות. אין בארץ רשות מחוקקת. יש רשות שולטת שהיא שילוב של הממשלה והרוב בכנסת. אלו מתואמות ביניהן ולמעשה חופפות (למעט משחקי כבוד). הכנסת היא לכל היותר הזרוע המחוקקת של הממשלה. הרשות הנותרת, השופטת, היא לעת עתה עצמאית, אך עתידה בסופו של דבר להיטרף בשיני הרשות השולטת ולהביא למצב בו קיימת רק רשות שלטונית אחת– הרשות המפרקת. (בנקודה זאת מעניין לקרוא את הסיכום כאן, שהוא אמנם קצת "סיכום של בית-ספר" אבל מאד רלוונטי).

שנית, וזה העיקר, קיימת רשות רביעית* שמונטסקייה לא הזכיר. רשות השידור. רשות הדיווח. העיתונות, שלשם האדרת והמחשת כוחה מכנים אותה בשם המעצמה השביעית (תלוי איך סופרים), אך נכון יותר להתייחס אליה לא כמעצמה או ישות מדינית נפרדת אלא כגוף מאזן שקיים בכל מדינה דמוקרטית. עיתונות עצמאית, חזקה ובלתי תלויה היא המגן החשוב, ובקרוב היחיד נגד עריצות השלטון. היא הרשות הנפרדת הרביעית. הרשות החושפת (את שחיתות השלטון). הרשות המתרגמת (כך שכל אחד יבין). הרשות המתווכת (בין מה שקורה למה שידוע). הרשות המבוזרת (ומגיעה לכל אזרח).

כל ההגנות והאיזונים קורסים בפני השלטון כמו בפני דאע"ש. גורל בית המשפט נחרץ. הקרב האחרון יערך על התקשורת החופשית. אם יקרסו רשות השידור וערוץ 10, נמשיך להתגונן ולהלחם באינטרנט. זאת המצדה שלנו ונילחם עד האות האחרונה. ואחר כך נדביק כרוזים בלילות. נרשום מילים אחרונות על כף היד בדרכנו לבתי ההשתקה.

*כדאי להזכיר בקצרה את קיומן של רשויות נוספות. הרשות החולבת – ששואבת וזוללת את משאבי המדינה (ולמעשה שולטת ברשות השולטת),  הרשות השקופה או האפלה – שפועלת מחוץ ומתחת לכל הרשת הסבוכה של השלטון הרשמי אך השפעתה על המדינה והאזרח אינה פחותה, והרשות השמימית שמקבלת פקודות רק מאלוהים. זאת אולי הרשות החשובה. משם תגיע הפקודה ללחוץ על הכפתור).

זהו "קיין" של הפסל הצרפתי אנרי וידאל

הוא לא ממש קשור. נתקלתי בו (בצילום) כשחיפשתי משהו שכן קשור, ונשארתי איתו.

אולי הוא קשור בעקיפין בהיותו מוצג בפריס ולא בירושלים למרות הנושא התנ"כי.

__________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Carmen - Habanera

Georges Bizet

כמה מחשבות פוליטיות מחוץ לקופסא הארץ ישראלית:

לשאלה האם ארצות הברית היא באמת ידידת אמת ובעלת ברית בלתי מותנית של ישראל יש תשובה פשוטה, ובסגנון היהודי, התשובה היא בשאלה. האם ישראל נמנית על המדינות שאזרחיהן חייבים להוציא ויזה כדי להיכנס לארה"ב?

עכשיו נפנה מבטנו לרגע לארץ רעה מאד. מצפון. ונגלוש אחורה בזמן, חמישים שנה. בדיוק לפני חמישים שנה, חודש ויום, ב-18 במאי 1965, הוצא להורג בסוריה המרגל הישראלי אלי כהן. בניגוד למה שהיה נהוג במדינות מתורבתות, שם מרגל היה במידה מסויימת בעל מעמד של שבוי מלחמה שדינו לסבול ואחר כך להיות מוחלף, בניגוד למה שהיה נהוג במדינות מתורבתות, שם היתה השפעה למחאה ציבורית ולגיוס של אנשי שם ואפשר היה לארגן עסקה מסובכת שתציל את חיי המרגל תמורת חבילת הטבות מרשימה, אי אפשר היה להזיז את סוריה מדעתה ואלי כהן הוצא להורג בכיכר העיר.

לעומת זאת, בארץ הטובה, בארצות הברית של אמריקה, כמה שנים קודם לכן, נידונו יוליוס ואתל רוזנברג למוות בעוון ריגול. ז'אן פול סארטר, פאבלו פיקאסו, ברטולד ברכט, ז'אן קוקטו, פרידה קאלו דשיאל האמט ופריץ לנג היו בין גדולי הפרו-קומוניסטים שמחו נגד פסק הדין (ובכך אולי דווקא העלו את חמתם של המאשימים), אבל גם תחינותיהם האפיפיור ואלברט איינשטיין לא הועילו. היום לפני 62 שנה, ב-19 ביוני 1953 הוצאו השניים להורג.

שננצל את ההזדמנות שהזכרנו את פרידה קאלו?

ההשוואה בין שני הסיפורים ושתי הארצות כל כך מתבקשת שהנה באה וצצה שאלה שאני חייב לשאול את ההיסטוריה. נניח ומזימתם של הקומוניסטים היתה נכשלת והנשק הגרעיני היה נשאר נחלתה של ארה"ב בלבד. האם יתכן שהמלחמה הקרה הייתה מתלהטת לכדי כמה מיליוני מעלות? האם מרגלי האטום הצילו בעקיפין את העולם משואה גרעינית? רבים כמובן ידחו בשאט נפש את הרעיון שמדינה כארה"ב תשתמש בנשק גרעיני בזמן מלחמה ויכנו אותו בלתי מציאותי ובלתי אפשרי. אבל העובדה האירונית שהאיש שהמציא את פצצת המימן הרוסית זכה בסופו של דבר בפרס נובל לשלום בכל זאת מעוררת מחשבה.

מחר כך אשוב לקופסא.

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Joan Baez - Here's to you Nicola and Bart

אחרי שהושלם כיבוש אלטלנה, וכל אנשי הליכוד קיבלו בדיעבד תעודת משתתף ורבין נמצא אשם ברצח והוצא להורג, הגיע תורה של ההתנתקות. פתאום יספרו לנו שהיא הייתה משגה, והשאירה טראומה בצבא, והכל בגלל שרון הפושע שחיפש הסחות דעת. וצדקנו, הוי כמה שצדקנו תמיד כשהיינו נגד.

אין מנוס. המנצחים (30:20) תמיד כותבים את ההיסטוריה, ואם כדי לכתוב יש צורך למחוק - מוחקים.
אז לפני המחיקה הגדולה, הנה מספר עובדות.
החטא – להקים ולקיים, בלב אזור עני ומדוכא, שמתואר היום כאחד הצפופים בעולם, שרשרת ישובים פורחים, בתים פרטיים אדומי גגות, גינות פורחות רחבי ידיים, מועדונים, מבני ציבור וחופי ים פרטיים, זה החטא. לאפשר לכמה אלפי תושבים להפוך לאדוני המחוז שבו מליון וחצי נשלטים, בחסות כח צבא שמלווה בטנקים כל אמא שנוסעת לטיפת חלב, זה החטא.

הביטחון, או, מה קרה מאז –

ההתנתקות בקיץ 2005 היתה סופו של תהליך שיזם אריאל שרון. אחר כך קרו דברים. בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית. ישראל (שתמיד עודדה את החמאס לשמש כח נגד לפתח), בלחצה ובעידודה של ארה"ב, איפשרה לחמאס להשתתף בבחירות בהן ניצח בסופו של דבר.

במהלך 2007 פרצו עימותים אלימים בין החמאס לפתח ברצועה. היתה זו למעשה הפיכה מזוינת שתפסה את השלטון. ישראל, שהיתה יכולה בקלות להתערב ולהטות את הכף, העדיפה לשבת ולהביט מהצד. החמאס השתלט במהירות ובכח והיתר הסטוריה. אם המצב ברצועה הוא באשמתה של ישראל, הוא אינו תוצאה של פנוי ישובים.

ההתנתקות – למהלך ההתנתקות היו שני היבטים. האזרחי - פנוי הישובים והתושבים, מתוך ההכרה שהם אינם חלק מישראל הריבונית, והצבאי - פנוי הצבא וויתור על הכיבוש הקבוע, כפי שנעשה בלבנון בשנת 2000. מכל הטענות על ה"איוולת" שבהתנתקות שניזונות מהנימוק הבטחוני, המסקנה היחידה היא שאולי היה צריך להשאיר את הצבא, כפי שהיה בדרום לבנון עד 2000. הקשר היחיד בין פנוי התושבים והמצב הבטחוני בהמשך הוא פחות כאב ראש. מי שרוצה לדמיין את המלחמה האחרונה ללא ההתנתקות, שיחשוב על עשרות מנהרות פולטות אנשי חמאס בלב הישובים.

המחיר וההתחשבנות – צריך גם לזכור, לפני שפותחים את החשבון מחדש, שאת מחיר פשע ההתנתקות כבר שילמו יוזמיה, מבצעיה (והרשימה ארוכה) ותומכיה מעל ומעבר. החל משרון שהוכה בשבץ ומפלתם של חלוץ הכושל ואולמרט הנוכל, דרך הנשיא בוש וארה"ב שטבעו במבול הקטן*, ועד זעם האל על כל העולם כולו שהטביע מאות אלפים במבול הגדול**. (ואני לא מדבר כאן על מובילי קונספירציה הזויים אלא על גורמים בכירים ביותר ומנהיגי המדינה).

*   הסופה קתרינה שהרסה את העיר ניו-אורילאנס שבאה כעונש על תמיכת הנשיא בוש בהתנתקות.
** הצונאמי בדרום מזרח אסיה שגבה 300,000 קורבנות שהיה עונש על תמיכת העולם בהתנתקות.

עכשיו אפשר למחוק ולשכוח כל מה שכתבתי ולהגיד שלא מפנים ילד יהודי מביתו ולא מפקירים את בטחון המדינה תמורת סגירת תיק במשטרה.

ועדיין, הטענה שאסור לצבא לשמש כמשטרה למקרים מיוחדים, ואסור להביא חיילים למצב של עימות עם אזרחים והריסת בתים, ושתמיד צילום של חייל נגד ילד יראה אותו הדבר, ויראה רע, ולא יעזור אם נדע שהשתמשו בזה כפרובוקציה מכוונת, נכונה. וסיטואציות כאלה משאירות צלקות מכוערות גם בנפשות החיילים שגויסו כדי להגן על המדינה מפני צבא האויב, וגם בנפשות האזרחים שחווים סיטואציה כזאת, ובעיקר אצל הילדים שנפשם חשופה וזיכרונם נקי. משום כך חייבים לשים קץ לכיבוש.

הראשון לחזות

נקודה אישית:

בזמן ההתנתקות כבשו מתנגדיה את הצבע הכתום. לא אוראנג' ולא הולנד. רק כתום - מסר קצר, קליט ולא-מילולי נגד ההתנתקות. אלפי מכוניות בכבישים עוטרו סרטים כתומים והביעו נוכחות. שלום-עכשיו והשמאל פתחו בצעד נגדי והתקשטו, למרות המסורת הליכודניקית, ולמרות ובגלל זכויותיו הרבות, בצבע כחול לבן. הפער בכבישים וברחוב היה חד-משמעי ושיקף את הפער הטבעי ברוח הלחימה. פניתי אז בהצעה לתנועת שלום-עכשיו. הצעתי לאמץ את הצבע הכתום. להגיד "אנחנו הכתום האמיתי". אף אחד לא היה תובע על הפרת פטנט. כך היתה הויזואליות המנצחת של הכתום מתערפלת והויכוח היה חוזר לפסים אחרים. לצערי לא קיבלו את הצעתי והיתר היסטריה.

תוספת עריכה:

הנה זה מגיע. היום שמעתי ברדיו את האלוף במיל' רון-טל, מי שהתנגד בחריפות להתנתקות עוד כשהיה אלוף בצבא, שהסביר שהתנגדותו היתה עניינית ומקצועית נטו, ללא שום קשר לעובדה שבנו התגורר באחד הישובים המפונים (והוא עצמו תושב התנחלות בעבר). הוא חזר כמעט מילה במילה על מה שכתבתי למעלה (מעל לתמונה), והדגיש שלצבא אסור לעסוק בגירוש של תושבים מביתם. אבל משום מה לא הגיע לאותה מסקנה.

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

ריקה זראי - סופו של קיץ

יש הגיונות שונים מאד מזה של בני תמותה רגילים. למשל גיאומטריה לא-אוקלידית, או הצדק של בתי המשפט. או תחימת הגבולות של חברת הביטוח. 

אדם רגיל חי על פי הקירוב. אם צריך לשתות שני ליטר מים ביום אפשר גם 1.99 ליטר, ואם מותר להכניס למעלית 300 ק"ג אפשר גם 305, והמערכות אף מתוכננות בהתאם. שום מעלית אינה מתוכננת כך שתקרוס גרם אחד מעל למותר. אבל חברות הביטוח משרטטות גבול חד כחרב וקר כשלג. אם הכסוי לשנה הוא משעה 19:42 ועד השעה 19:41 בשנה הבאה, אז עד דקה זו תקבלו מליון דולר, ודקה אחר כך קדחת, ואין שום רציפות ושום תחום ביניים. רק תהום ברורה מאד. ולפעמים, זאת הדרך היחידה שעובדת, במיוחד כאשר נכנסים לתחום של החלטות שלאף אחד לא נעים לקבל.
לדוגמא בצבא, כאשר מנסים לקבוע מי חלל או נכה ומתחילים להתפתל כי אף פעם זה לא הוגן, ובעיקר כאשר מישהו ממש קרוב לגבול של הקריטריונים. ויש מי שבסך הכל מטגן חביתה במדים ונפל עליו סיר והוא חלל צה"ל, ולעומתו אזרח גיבור שהתנפל בידיים חשופות להציל מיד מחבלים, והוא לא. והקריטריון יכול להיות יבש, ולא הוגן, כגון מי שרשום כמשרת בשרות צבאי, ואין בלתו, וצריך להבין ולקבל.

ואת ההגיון הזה בדיוק חייבים להפעיל כאשר מדובר על צבא ודת ועל עבירות ומצוות. והצבא כולו, כישות וכפעולה, הוא פיקוח נפש, וכל מעשה בתפקיד דוחה שבת או מצווה אחרת. וכל ההתחכמויות, והשאלות, ועט שבת, וטנק עם מנוע כשר, ופרוז'קטור של גוי ושאלות רב הן קשקוש מיותר. וכאן נפרצה פרצה רחבה שחייבים לסתום. כל פעולה של הצבא היא בהגדרה פיקוח נפש, ואוי לנו ולבנינו אם לא כך. ואם במכונה גדולה ומורכבת שום דבר אינו מושלם, ויש גם חריקות וטעויות, ולעיתים (קרובות מדי. תמיד קרובות מדי) חיילים משלמים גם בחייהם על שיקול דעת מוטעה של שרשרת הפיקוד, ישלמו חיילים דתיים בעבירה שאפשר היה בלעדיה, וימלאו את תפקידם.

 (צילום: ישראל פיכמן)

___________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Don McLean - Oh My What A Shame

(עם השריטות)