RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יולי 2011
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2011
תאכלו עוגות
נכשלתי בגדול
נכון שאני לא היחיד. אני חושב שאף אחד לא חזה את עצמתו וכוחו של גל המחאה. בדיוק כפי שלא חזו את ההתעוררות בארצות ערב (ובניגוד למשל לאביב העמים של מזרח אירופה ב-1989 שהיה תמיד צפוי - למעט העתוי, ממש כמו המשבר הכלכלי העולמי). הדברים אינם צפויים מכיוון שאפילו המשתתפים המניעים את התהליך אינם יודעים דבר. אף אחד לא פועל על פי תכנית שהוכנה מראש. אין תכנית. אין כוונות. יש רק מנוע ודלק. ובכל זאת, גם כשהמחאה התחילה לנסוע, לקח לי הרבה זמן להבין את גודלה וחשיבותה. לא הבנתי מה קורה סביבי, ובכך נכשלתי. עכשיו אני מחכה לטוב. אולי נצליח ("נצליח" אה?, עוד טרמפיסט עלה על הגל?)
אופוזיציה
אחוד המאפיינים אופוזיצה הוא שאין לה מרכז כובד. אין לה שום דבר משותף. היא מאוחדת רק סביב ההתנגדות. הממשלה נאלצת לבחור באג'נדה אחת ולפעול על פיה. אופוזיציה תוקפת ומתמקדת מהקצה הימני והשמאלי כאחד. כל צד מציע פתרונות הפוכים לגמרי, אך כולם מצביעים על נקודות הכשל של הממשלה. תנועת המחאה היא אופוזיציונית במהותה. היא מתבזרת על פני תחומים נרחבים, דיור, לומודים, עבודה, הורות, רווחה, רפואה. הדיון סביבה רחב כל כך עד כי בכל נושא, נניח הדיור, אפשר לשמוע ולקרוא עשרים מאמרים שונים שכל אחד מציע פתרונות שונים לגמרי (וזה רק מאלה שבעד המחאה). המחאה לא באה להציע פתרונות, ולא לספק אלטרנטיבות. היא תוקפת מכל הכיוונים בו זמנית. זה כוחה וזאת הסיבה שאי אפשר לכבות אותה. הפתרונות בסופו של דבר יוכלו לבוא רק ממי שמחזיק בשלטון. המחאה היא סוף סוף התעוררות השוט הדמוקרטי – מי שביקש וקיבל את השלטון שיעשה את העבודה, ולא - יחטוף.
השיטה הותיקה של כל שליט לחיסול התנגדויות היא הפרד ומשול. להפריד. להציע לזה או להוא פתרון מקומי לבעייה שלו וכך להוציא אותו מהמחנה. המחאה הנוכחית היא מחאת החיבור. כל הזרמים והבעיות שאין ביניהם לכאורה שום קשר ישיר מתחברים לגוף אחד. זאת השיטה להכות את מי שמנסה למשול בעזרת הפרדה.
עודף
מה שמשותף לכל מי שתומך במחאה הוא התחושה שמשהו מסריח כאן. שיכול להיות בסדר אבל המערכת דואגת לדפוק אותנו. הבעיה שתמיד מדובר בתחושה ומאד קשה לשים את האצבע. ואין הכוונה (הפעם) לשחיתות שלטונית, לשוחד, לנפוטיזם, לתן וקח מתחת לשולחן. מדובר באופן שבו השיטה, באופן חוקי וכמעט גלוי מבצעת את זממה. (למה הכוונה כמעט גלוי? לדוגמא, תקציב המדינה שהוא ספר בלתי קריא בן אלף עמודים שחברי הכנסת, מוכשרים ועילגים כאחד נדרשים לאשר בחקיקה תוך יום יומיים.)
הנה סיפור מאלף שמופיע בדה-מרקר. הוא חשוב מאד כי הוא דוגמא אופיינית לשיטה, ולא פחות מכך למקום החיובי שיכולה למלא התקשורת.
בסיום השנה התקציבית נשארים עודפי כספים לא מנוצלים במשרדים השונים. לפי בקשות האוצר, הכספים העודפים מנותבים לשימושים חדשים. מסתבר שהשיטה מנוצלת כך. קוברים בתקציב סכומים גדולים שלא ינוצלו, ובסוף השנה אפשר להעביר אותם לאן שהתכוונו מראש אבל לא העזו.
משרד השיכון למשל, שתקציבו למעלה מ-7 מילארד שקל השתמש בפחות ממחצית מהכסף! תאמרו, חסכון התקציב הוא דבר טוב, אבל הנה ההסבר.
מדינת ישראל, בדאגתה למחוסרי הדיור, מקצה בכל שנה מאות מליוני שקלים לסיוע בהלוואות לדיור. הכספים למשכנתאות מחולקים על סמך קריטריונים קשיחים, ובהם – הריבית, 4%, שהיא יקרה יותר מהריבית בשוק החופשי. התוצאה – רב כספי הסיוע נותרים ללא שימוש. האוצר יכול להמשיך ולטעון "הקצנו 785 מליון שקל, תראו כמה אנחנו נדיבים והוגנים". רמייה במסווה של רווחה.
הפנתרים
כשגולדה אמרה שהם לא נחמדים רבים הסכימו אתה. הפנתרים יצגו מחאה חברתית של השכבות החלשות, המקופחות, העניות והמדוכאות ביותר. הם היוו מרד של השכונות, הסלאמס, עולם תחתון שמלמטה נושא עיניו אל השלטון ואל השכבות החזקות שמהן הוא ממודר. לפיכם יש להתגונן מפניהם ולהזהר מהם. היה קל מאוד להסיט, אם צריך, את רגשות הציבור השבע, הקובע, את השדרה המרכזית - כנגדם. הפעם, זה המרכז שמוחה. המרכז האיכותי, הנושא בכל הנטל. אי אפשר לרדת עליו. הוא זה מסתכל בממשלה מלמעלה. אין מעליו שכבות של ציבור אחר. רק קומץ של מקורבים. כך הצליחה בזמנו מחאת מוטי אשכנזי. מרכז הכובד של העם בעט בממשלה.
וממל"ב
הממשלה החליטה על חיסול הבירוקרטיה, וטוב שכך. הבירוקרטיה, ידוע לכל, היא צרה צרורה האוכלת בנו בכל פה. כבר מחר מתחילים. אבל חייבים להבין שחיסול הבירוקרטיה אינו יכול לקרות מהיום למחר. זהו תהליך שלוקח שנים. הרבה שנים. ועדת המומחים המיוחדת לחיסול הבירוקרטיה כבר יצאה לדרך, והם ימצאו את הדרכים היעילות ביותר ליישום, וימליצו לממשלה. והממשלה תאמץ את ההמלצות, ותחוקק את החוקים לחיסול הבירוקרטיה. ואז, היא תחוסל ותראו כמה טוב יהיה. רק סבלנות חברים.
| |
עושים באהבה או לא עושים בכלל
מה זאת אהבה?
כל זרעי האהבה באים מרמות אתיופיה. שם נוצר האדם הראשון לכן שם גן עדן ולא במקום אחר. למרות שמאז הגירוש הגן מוזנח מדי, עדיין, עצי האהבה צומחים רק ברמות אתיופיה, ושם הם נקטפים, נארזים ונשלחים לכל העולם.
במפעל אליו הם מגיעים נטחנים הזרעים עד דק, והאהבה הופכת לעיסה דביקה ונוזלית. לפעמים היא מתחממת, האהבה, תוך כדי, ואז מתלווה אליה טעם מריר ואף מר. למרבה הפליאה, אם מדללים את הנוזל הדביק והאפרורי, כולו משתנה והאהבה מלבינה וזוהרת אם גם חמצמצה.
היו אנשים שטמנו זרעי אהבה באדמה וקיוו שדבר מה יצמח. נאדה. מזרעי האהבה לא צומח דבר. רק מעץ האהבה שבגן עדן ברמות אתיופיה. אלף פעם שאלתי את עצמי מה היה אילו טעם אדם את פרי האהבה במקום את עץ הדעת. אבל אלוהים לא אסר והנחש לא פיתה.
אהבה קטנה בהגדלה עצומה
| |
הביאו את ראשו
בכיכר תחריר סימנו המפגינים מטרה – חוסני מובאראק. מי שארבעה עשורים שלט בחייהם והקשה עליהם, גם אם לא היה דיקטטור אכזר מסוגו של סאדאם חוסיין (ואולי משום כך), הפך למה שממקד את כל הכעס והתסכול. המפגינים לא זזו ולא ויתרו, וככל שהציעו להם הצעות פשרה כן גברה התעקשותם. לא לוותר עד שיסתלק מובארק מהשלטון.
גם מחאת האוהלים צריכה לסמן מטרה. אויב שמתעמר ומקשה על האזרחים ומסמל בצדק את כל מה שרע במערכת הדיור. שיהיה זה השעיר לעזאזל שיאלץ ללכת כדי להציל את נתניהו. לו יתעקשו המוחים ולא ישברו ולא יסוגו ולא יתפשרו ולא יכנעו עד שיסגר המוסד המיותר הקרוי מנהל מקרקעי ישראל - דיינו. אפילו שיעביר באופן זמני, כמו במצרים, את כל סמכויותיו לצבא. רק שילך.
(ואני חייב להתפעל מעצמי, איך באופן בלתי רטרואקטיבי, כבר לפני חצי שנה חיברתי בין השניים הללו).
לאור התמונה, ממרד הסטודנטים מצרפת-1968, יש טעם לקרוא למשל את הראיון הזה שנערך לפני שלוש שנים בתל-אביב עם מי שהיה מנהיג המרד ההוא, בצרפת. ורק שלא יקרה חלילה משהו רע שיגנוב את החדשות, ויקרא לכל המוחים להתייצב לצד הממשלה לרגל "מצב החירום" שנוצר.
שוב?
ובעניין אחר, שוב אני נאלץ להתאכזב מהמוזרות של מדור "היום לפני" בעיתון הארץ. היום לפני 15 שנה, למי ששכח (וכדי לשכוח צריך לדעת, מה שמוטל בספק במקרה הזה), טרור ימני-קיצוני בכפר האולימפי באטלנטה. פצצה הופעלה במופע שנערך במסגרת חגיגות האולימפיאדה. מאה ואחד עשר איש נפצעו ואשה אחת נהרגה. בדיווח של "הארץ" המצוטט בכתבה, מובאים דבריו של איש משטרה שאמר כך – "כל הכיף יצא מזה. הכל נהיה עסק רציני. אפשר שפני האולימפיאדה לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו, ולעולם לא יצליחו לשחזר את החמימות והספונטאניות שאפיינו את החיים בכפרים האולימפיים. צל כבד ירד על חמש הטבעות האולימפיות, שנועדו לסמן הרמוניה וידידות". איש המשטרה כנראה לא שמע מעולם על אולימפיאדת מינכן (הנמצאת כידוע מחוץ לארצות הברית) למרות שבכתבה נאמר כי "עיתונים בארצות הברית הזכירו את אולימפיאדת מינכן 1972".
הציטוט התמים והמנותק של השוטר מובא כלשונו, בלי אף מילה על מינכן. יכול להיות שגם לכתבת "הארץ" אין מושג למה הזכירו את אולימפיאדת מינכן 1972 ומה הקשר?
| |
ככר תחרים
מה הבעיה? למה חייבים לגור בתל-אביב? למה לא לגור בלוד? 20 דקות נסיעה (נגיד)? למה כל מי שעובד בתל-אביב חייב לגור חמש דקות ברגל מהעבודה? קצת תחבורה ציבורית טובה, וכולם יכולים לגור בפריפריה, לשלם חצי שכר דירה או פחות, ולהגיע לעבודה תוך 20 דקות.
מה הבעיה הגלומה בהצהרה הזאת? שאתה יוצא מהבית כדי להגיע לעבודה ואחר כך חוזר הביתה. שהעיר הנחשקת היא מקום העבודה האולטימטיבי המובן מאליו, והמטרה בחיים היא לצאת, להגיע לעבודה, לעבוד, לעבוד, ולחזור הביתה. והעבודה אם כן היא הערך, היא המטרה בחיים, היא העניין שלשמו עוזבים את חדר השינה והסלון. ולא, חלילה, שהעבודה היא אמצעי, כלי או רכב, שעל גבו נוסעים כדי להגשים מטרות אחרות. שהחיים הם בעיקר מה שמחוץ לשעות ומקום העבודה. שעל כן, אולי בעזרת התחבורה הציבורית המפוארת אפשר יהיה להגיע תוך 20 דקות ללוד, לעבוד, ואז לחזור הביתה, ולחיות בעיר שבה אפשר ורצוי לחיות (למי שמעדיף ובוחר בחיים שכאלה).
ההעדפה לתל-אביב כמקום חיים ולא כמקום עבודה היא העדות המוצקה לכשלון של כל התכנון העירוני והחברתי שלא הצליח ליצור עוד תל-אביב ולו קטנה. שחילק את החיים לשינה, למגורים ולקניונים ומרכזי מסחר ולא יצר בחמישים השנים האחרונות מרחב אורבני שיש בו שילוב של הכל. כי מי שרוצה עניין מחוץ למרפסת ביתו רוצה לתל-אביב. (והכותב, בגלוי נאות, חי בכפר ולא רואה נפש חיה).
ובכלל, מה משמעותם של כל גלי המחאה, שהם באמת כגלי הים, באים זה אחר זה אחר זה אחר זה? ומה משמעות הדבר כי "הממשלה מתכנסת" לדון בפתרונות לבעיות שהועלו? המשמעות היא שהממשלה, הממשלות, לא עושות דבר, מזניחות, לא מסוגלות לקבוע בעצמן סדר יום, לעסוק בדברים החשובים, להתמודד עם בעיות, (לא לפני שהן נוצרות, זאת כבר דרישה מנהיגותית מעל ומעבר, אלא כשהן צפות ומתבררות) ובמקום, מעדיפות לחכות עד שיקומו אזרחים מיואשים ויגדירו את סדר היום של היאוש.
ומה יהיה בסופו של דבר? כיצד ישפיע כל הגל הזה על השלטון ועל המתרחש? לא ישפיע. כי שוב, כל הגלים שאנו רואים, הם שוב אותם חמשה עשר מנדטים פלוס מינוס, אלה שהיו פעם ד"ש ופעם מפלגת המרכז ושנוי והקשישים וקדימה. אלה שפעם עוד הצליחו לגעת בלשון המאזניים והיום אבדו את כוחם המכריע. ובבחירות, מה שהיה הוא שיהיה, רק קצת יותר. וראו את הדי השמחה ואדי שכרון הכח העולים מהצד המנצח, השלטון, זה שמוליך היום את קרקס החוקים ואת חוקי הקרקס. המכנה המשותף היחיד בינם לתנועות המחאה הוא האוהל. התחריר האחרון שלנו היה של מוטי אשכנזי.
מילה בעניין חוק החרם. חשבתי לכתוב, נגיד, שאלמלא החוק החדש הייתי קורא להחרים את מוצרי המפעל הזה ושרותי החברה ההיא (לא שאני יודע איזה), אבל אסור לי, אני עובר על החוק, ולפיכך אני נמנע מלקרוא לחרם שכזה. אלא, שקראתי שעל פי לשון החוק, גם מי שדבריו יש אפשרות סבירה שיביאו להטלת חרם, עובר עליו, כך שגם נוסח מתחכם שכזה היה נחשב לעבירה ואין לי אלא להמנע אף מהם. אולם, בעוד שעד היום לא כל כך פשפשתי ובדקתי איזה מפעלים שייכים להתנחלויות, ומן הסתם לא החרמתי אותם, הרי שהחוק הכוחני והמקומם בדיוק מהווה תמריץ לכך. אם לא לקרא לחרם, אולי להשתדל, כמחאה, להחרים באופן אישי. אני בטוח שיש רבים, שרק בעקבות החוק הזה וכתוצאה ממנו שוקלים להחרים. הנה אם כן, יצא שהחוק, כאפשרות סבירה וצפויה, דווקא הוא שמעודד את החרם הזה, ולכן, כלשונו של החוק – הוא, והמחוקקים שקבעו אותו והצביעו בעדו, הם העוברים על החוק ורק צריך מי שיקום ויתבע אותם.
| |
גלובליזציה
ברשימה שקראתי בסוף השבוע מסופר כי הממשלה פנתה לתאגיד ראנד כדי לקבל שירותי יעוץ אסטרטגי. הידיעה מספיק מעניינת כדי לעורר המון מחשבות.
ראנד היא תאגיד של יועצי-על שבעברו התהדר בשמות כמו ג'ון נאש (נפלאות התבונה) דונאלד רמספלד קונדוליסה רייס והנרי קיסינג'ר. העצות והמחקרים שלו הם ברמה העולמית הגבוהה ביותר, ממש מחוץ לאטמוספירה. פחד גבהים.
הרעיון של פניה לגוף כזה על מנת שיציע לממשלה חשיבה אסטרטגית הוא דוגמא מעניינת לאאוטסורסינג (מה שנקרא בעברית מיקור חוץ, אלא שמונח זה, ובפרט במקרה הזה, צריך להאמר באנגלית). חברה פונה לאאוטסורסינג כדי שתוכל להתמקד בעסקי הליבה שלה ולא תיגרר לעיסוקים שהם שוליים בעבורה. כך למשל חברת הי-טק גדולה המעסיקה אלף עובדים מגישה להם ארוחת צהריים. לכאורה, בהיקף כזה משתלם לחברה להעסיק טבח ועוזרי טבח ואנשי מטבח וקניינים ולנהל את המטבח וחדר האוכל בעצמה ולחסוך פערי תיווך ולהשאיר בכיסה את הרווחים שאמורה לגזור חברת ההסעדה (המכונה קייטרינג). אלא שמטבחים וחדרי אוכל אינם מתחומי העניין המקצועי והעסקי של חברת ההי-טק, על כן היא בוחרת בקבלן משנה, בחברת ההסעדה. כך, צי הרכב של החברה יצא מידיה והופקד בידי חברת הליסינג. האפשרות להוציא עיסוקים מליבת החברה קוסם לה והיא ממשיכה למעגלים פנימיים יותר כמו שרות הלקוחות הנמסר לחברה המתמחה בשירות טלפוני. רק את העניינים הסודיים והמקצועיים מקפידה החברה תמיד לשמור אצלה.
והנה, הממשלה בוחרת בדרך דומה. כצעד המשך של תהליך ההפרטה שהוציא אל השוק האזרחי התחרותי שפע של חברות ממשלתיות כמו בזק, חברת התקשורת (ולא הוציא גופים כמו רשות הנמלים), מפריטה הממשלה בהדרגה שירותים בסיסיים כמו שירותי רווחה, תעסוקה (תכנית ויסקונסין) וכליאה (תכנית שנתקעה). הממשלה הולכת ומתכווצת אל עסקי הליבה שלה – למשול, לא לשחק. והנה, אפשר לראות בקניית יעוץ אסטרטגי, תהליך אאוטסורסינג של עבודת החשיבה והתכנון. יֵשבו גדולי המומחים ויתכננו את המדינה.
הרעיון, מצד שני, קורץ למדי. הרי בתוך התוהו ובוהו המדכא שבמקומותינו אנו מייחלים לסוג של ועדה קרואה, של כח עליון רב חכמה ומעש שיקח סוף סוף את המושכות. אולי אלוהים ירד אלינו, או יושב המנדט הבריטי. והנה, יש כאן צעד קטן, של מסירת האחריות והכורח לנהוג בחכמה לידיו של מעין מבוגר אחראי. במקום להתעצב על כך שהממשלה והנבחרים לשלטון אינם מסוגלים לבצע את תפקידם והולכים לשכור עובדים זרים, אפשר רק לשמוח.
אלא שהשמחה מוקדמת. לצערנו אנו מכירים היטב את המרחק שבין עצה נבונה ובין ישומה. ארונות הממשלה מתפוצצים מניירות ותכניות טובות שהוכנו על פי בקשה מיוחדת. הרי לא בכדי קיים המושג של "נקבר בוועדה". כל נושא שמבקשים להמנע ממנו, מעבירים לוועדת מומחים (סוף סוף פונים למומחים) והם ידונו ויציעו את ההצעה הטובה ביותר. הדיונים באותן ועדות נתקעים, ואם מוגש בכל זאת דו"ח ובו הצעות ותכניות, סופו להזרק לאחת המגרות. ולא תמיד לרעה. לא מעט תכניות שכן מיושמות מתגלות כקטסטרופה של מומחים שהגו תכנית נפלאה בתחום בו אין להם מושג (זוכרים את ועדת דברת למערכת החינוך?).
למה אפשר לצפות מהתכניות של ראנד? תכניות שנערכות באמת באמת על ידי גדולי המומחים והמוחות בעולם. לתכנית הכי טובה, לא פחות. סוף סוף הולך ונהגה העולם המושלם, המדינה האידיאלית, חלומם הרטוב של אפלטון וממשיכי דרכו. בעבור חופן של אי אילו מליוני דולרים נקבל את התכנית לבניית המדינה האידיאלית. אולם יש כמה עניינים שמציקים לי. כי אם נניח שכל המדינות מעוניינות בטוב ביותר לעצמן ולתושביהן, וכולן יפנו לחכמי ראנד, יקבלו הממשלות תכניות דומות למדי (אולי אפילו יתגלה מקרה של copy-paste, ושר התחבורה של בלארוס יופתע לגלות בתכנית העתידנית של מינסק כי מומלץ לפצל את חברת אגד). הנה, כך פועלת הגלובליזציה. תאגיד ענק ויעיל מכתיב כללים אחידים של מצוינות וערכים ודוחק את הנורמות הישנות. רשת שופרסל חיסלה את המכולת השכונתית, ואחר כך באה מקדונלד העולמית שבלעה את הבורגראנצ'ים המקומיים. כל המדינות יהיו דומות, כפי שכל ערי השינה מבית היוצר של אדריכילי הערים דומות זו לזו. ואף יהיו ישנוניות כמותן, מדינות-שינה.
האם העולם הולך לקראת שנת חסד? מוקדם מדי להספיד. התכנית לא כל כך מעשית. מדוע? הנה בקצרה סיפור מרתק ששמעתי פעם ברדיו, המגלה איך הגיע הדשא הראשון לארצנו. בתום מלחמת העולם הראשונה, כשהבריטים הפכו לאדוני הארץ, הקימו לצבאם מפקדה בצריפין. והדבר הראשון היאה למפקדה בריטית הלא הוא כר הדשא. אלא שבארץ השחונה לא צומח דשא. הביאו השליטים החדשים פיסות דשא קוקויה מערבות קניה ושתלו במפקדה. הפועלים המקומיים, בני ראשון-לציון, חמדו להם פיסות דשא קטנות והביאו לגינת ביתם. והיתר הסטוריה (שאולי מגיעה לקיצה עם גזרות הבצורת והמים. מעניין מה יגידו על זה חכמי ראנד). ומה מוסר השכל? הבריטים, בצלמם ובדמותם בנו את הארץ המזרח תיכונית. בדיוק כפי שעשו בהמשך הציונים, בוגרי מזרח אירופה. השיטה עובדת מצויין בחלל הריק, וראה כיצד נולדה ניו-אינגלנד בוואקום האמריקאי (שנוצר בפעולת שאיבה קלה של אינדיאנים עודפים). אולם במקומות מאוכלסים, לא הצליח הקוקויה להקלט. עם כל המורשת הבריטית, הודו נשארה הודו. ושום תוכנית עבודה רב-שנתית ואסטרטגית לא תהפוך את הודו לבריטניה. בינינו, גם להרצל הייתה אחלה תוכנית להקמת בית יהודי. שום תכנית לא תצליח לפעול כנגד הטבע האנושי, והטבע האנושי הוא הנתון המקומי הראשון. (נכון שמלכתחילה הוא מושפע מהמקום ומהנוף, אך כפי שראינו , באמריקה ובאוסטרליה, התוכן האנושי יכול להיות מיובא במלואו). בכל תכנית רב שלבית, רב-שנתית, רב-ערוצית, הדרגה הראשונה, נקודת המוצא, האקסיומה היחידה, היא העולם האנושי.
כדי ליישם בהצלחה תכנית טובה שהגו אירופאים מחונכים, בני תרבות המערב, דרושים אירופאים מחונכים. במילים אחרות, שוויץ יכולה ליישם במלואה תכנית כזאת. מצד שני, בדיוק מאותה סיבה ששווייץ יכולה - היא לא זקוקה לתכנית.
אבל מה אני יודע?
בית האופרה, האנוי, ויטנאם
אגב, לפני כחמש שנים הכינו בראנד תוכנית למדינה פלסטינאית. (התכנית עדיין ממתינה לאישור במינהל)
|
נכתב על ידי
,
13/7/2011 23:05
בקטגוריות בזמן עבר, האזרח הקטן, בין שחור ולבן, מלך העולם, מסביבנו, נבואות זעם, עצות חינם, פוליטיקה ודעות, שטויות אחרות, שתו מים
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של
אני לא הייתי מעז ב-14/7/2011 15:59
|
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
|