כל הדברים גדולים כקטנים

מישהו נפל על הראש?

לפני שלושה שבועות הקמתי את מפלגת זכויות ללויים. בסוף השבוע, במוסף ידיעות אחרונות, אומר לוחם אגוז לשעבר שחזר בתשובה בעניין גיוס החרדים: "בתורה כתוב במפורש, ששבט לוי אמור ללמוד ושהם פטורים מלחימה. שבט לוי היה אחד מ-12 השבטים, כלומר שמונה אחוזים מהעם. כרגע מחזור גיוס של חרדים עומד על שלושה אחוזים מהעם. כשנגיע לשמונה אחוזים, דברו איתנו שוב ונמצא פתרון".

(אגב, באופן לא מפתיע, טענה דתית שמנסה לפנות להגיון, נאלצת להשתמש בנתונים כוזבים. אפילו על פי האתר החרדי כיכר השבת, "רק 13% מהציבור אינו מתגייס מטעמי תורתו אומנותו". והיד עוד נטויה.)

כמה שבועות לפני כן, הצעתי לבטל את שירותי הבריאות משום ש "אנשים חולים הם לא כלכליים". והנה יוצא הפרופסור מאוניברסיטת אריאל, ואומר על האיש שהצית את עצמו: "נפטרנו בזול מפרזיט". (גם הוא כמובן טועה ומטעה. הטיפול הרפואי והאשפוז בכלל לא זול).

מה קורה פה? כל רעיון הזוי שאני מפריח, מישהו מקבל ברצינות?

כשסאטירה הופכת לנבואה יש סיבה לדאגה.

נביא

לכבוד שדות שכתב על יום-ראשון, הנה טור ירוק, בוסר, שלא הספיק להבשיל, אבל אני קוטף עכשיו,  עם עוד שני שירים קטנים מעץ אחר, ומניח על השולחן:

אלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור. והיה האור הראשון. כי לפנים, היה חשוך. אבל האל הטוב, בחכמתו, לא החליף חושך באור. לא השליך את החושך מפני האור, כמו עבדיו ששרים "סורה חושך הלאה שחור". אלוהים, השאיר את החושך, ורק הוסיף עליו את האור. הבדיל ביניהם, ונתן להם שמות. לאור קרא יום ולחושך קרא לילה, ואלו הם הראשונים שנקראו בשם – היום והלילה. ולא היה יום ולא לילה אילו ברא את האור והשאיר אותו דולק כל הלילה. החושך, החוזר למשול כאשר האור מסתלק, מאפשר להגדיר את היום, את ראשיתו ואת אחריתו.

ומשנסתיימה המלאכה – "ויהיו ערב, ויהי בוקר". קודם היה ערב, ורק אחר כך בוקר. משהושלט הסדר, ונעשתה ההבדלה, לא שכח אלוהים מיהו הבכור מבין השניים. החושך קדם לאור. הלילה קדם ליום. הערב לבוקר.

יום ראשון - לא יום ראשון זה שיש בכל שבוע, מיד אחרי שבת. לא יום ש"ראשון" הוא שמו, והאנגלים קוראים לו Sunday. יום ראשון הוא היום הראשון. הראשון שבכל הימים, אי פעם. יום ראשון – האין זה מרגש? למה קראו דווקא לו "יום אחד", כאילו, היום הכי סתמי שיש. יום אחד, אמר אלוהים יהי אור.

ויום אחד, יאמר אלוהים לעצמו – ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחרון. הוא יגיד לעצמו, בשקט, ואף אחד לא ידע.

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור

הוא יצר יום ראשון

לא זה היום בשבוע, שבא

מיד אחרי שבת וקוראים לו

יום ראשון, והוא בא

בכל שבוע, אלא

היום הראשון ever

שלפניו היה תמיד חשוך

וגם אחריו ערב

ואלמלא החושך שב

היה היום הראשון נותר

היום היחיד ever

וגם זה לא,

כי אין לו ערב

ומבחינת אלוהים, שברא והבדיל

אמנם נשמרה לערב הבכורה

אך הברכה, נתנה ליום,

כי רק באור ראה אלוהים כי טוב

ואמנם בראשית נבראו השמיים והארץ

אך רק היום, היה הראשון

שאלוהים קרא לו בשם

ולמרות הכל,

ליום הראשון מכל הימים

קראו סתם אחד – יום אחד

כאילו, סיפור מסופר

יום אחד ברא אלוהים את השמים ואת הארץ

ויהי בוקר.

ויוה ערב, ויהי בוקר, יום אחד.

יום אחד ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. הארץ היתה תוהו ובוהו, אבל היה חושך ולא ראו כלום, אז לא נורא. פתאום אמר אלוהים יהי אור – ויהי אור. מיד כשהיה אור, ראה אלוהים, בפעם הראשונה. האור היה טוב, אבל מה עם התהו ובוהו? הוא כל כך שמח על האור, שהתהו ובוהו לא הפריע. מחר, אמר. מחר אתחיל לסדר. בינתיים, התחיל להמציא ולקרוא בשמות. הראשון שנקרא בשם היה האור , והשם הראשון שניתן היה יום. אחר כך, קרא לחושך לילה. אבל הוא לא שכח מי היה קודם. הברכה לאור, אך הבכורה לחושך. קודם ויהי ערב ואז יהי בוקר. אחר כך, כיבה אלוהים את האור, כי בלי ערב, אין יום, ובלי לילה שני לא יהיה יום שני.

ביום שני, התחיל אלוהים לעשות סדר בתוהו ובוהו. ברא רקיע, ושם מים מעליו ומים אחרים מתחתיו. וכל העת הבדיל ונתן שמות. הבדיל בין אור לחושך, בין מים למים ודם לדם. ואחרי שהבדיל, ונתן שמות, שם ממשלות. האורות, מבדילים בין אור וחושך - מה שביום הראשון עוד עשה אלוהים בעצמו, ומאירים - מה שעשה ביום הראשון בעצמו, ומושלים, ביום ובלילה. מאז נקבע הסדר, הפרד ומשול.

ויום אחד אמר אלווהים – ויהי ערב, יום אחרון.

והארץ היתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים יהי אור – ויהי אור. וירא אלוהים את האור – כי טוב. ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך. ויקרא אלוהים לאור יום. ולחושך קרא לילה. וירא אלוהים כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר. בראשית.

וירא כִּי טוֹב 

כְּשֶׁחֹשֶׁךְ אָמַר כִּי טוֹב

אֱלֹהִים לֹא הֶאֱמִין

הָיָה חייב לִרְאוֹת

בְּמוֹ עֵינָיו.

עַכְשָׁו מְאֻחָר

ויהִי אוֹר

לְתוֹךְ שֵׁנָה עֲמֻקָּה כִּתְהוֹם

מְרַחֶפֶת עַל פּני חֲלוֹם

מִישֶׁהוּ דִבר פִּתְאֹם

וְהִדְלִיק אֵת הָאוֹר

מַעֲשֶׂה יוֹם

הפתגם אומר -

הדואג לימים- זורע חיטה

הדואג לשנים - נוטע עצים

הדואג לדורות - מחנך ילדים

ואני אומר -

אכן, סוגית גיוס החרדים, ובכלל, השתלבות ושילוב החרדים בחברה, הם בעיה גדולה וקשה. ואם לחרדים קשה להתגייס, הרי זה משום שכל חייהם בגרו והתחנכו והתעצבו לקראת הבלתי-אפשריות הזאת. והפתרון, אם ישנו, נעוץ שם. לדאוג לכך מראש. סוגיית הגיוס היא לא עניין של שר הבטחון אלא של שרי החינוך והאוצר. אם המדינה תמיר את הקצבאות המשחיתות, ובעיקר קצבאות הילדים, בסבסוד מוחלט ומלא של גידול הילדים, ושל חינוך הילדים, ובעיקר מה שנקרא מקצועות הליבה*, מגיל 3, כמו שהחליטה הממשלה, ועד 18, אם יחליט המחוקק על חוק חינוך ממלכתי אולי תפתרנה הרבה בעיות. זהו מימוש מעשי לאימרה "בעל המאה הוא בעל הדעה". אם יעשו זאת היום, אפשר לדחות את חוק טל ודומיו לעוד 15 שנה.

* צר לי, אבל מקצועות הליבה כולל את הטענה שהעולם עגול, מקיף את השמש, ואנחנו קרובי משפחה של השימפנזים.

שיעור מספר אחד

תמיהה - אולי אפשר, בעזרת חינוך, לפתור עוד הרבה בעיות בדור הבא או אלה שאחריו? (בינתיים, זה לא כל כך עובד).

צא ולמד מה כוחה של קידמה.

שלפני מאתיים שנה היו סוחרי העבדים מחרפים נפשם וחודרים אל מעמקי הג'ונגלים, בין ביצות שורצות יתושים וקרוקודילים ושאר חיות טרף וכל זאת כדי לצוד מאה, מאתיים עבדים כושים, ואחר כך צריכים לאזוק אותם בשלשלאות, ולהוליך אותם כל הדרך עד דלת האניה, ועוד להפליג שישה שבועות, וכל אותו הזמן לדאוג להם למאכל ולמים ולהפטר מהגופות, ואז לעמוד בשוק כפושטי יד ולחכות שמישהו יקנה אותם ויחזיר את ההשקעה.

והיום. היום העבדים מגיעים בעצמם. את כל הדרך צועדים בכוחות עצמם, עד הגבול. ועוד הם משלמים על כך, בנדיבות, אלפיים דולר לראש. מראש. ועוד דמי כופר לפדיון ממחנות העינויים בסיני. לא צריך להסתכן. גם לא להתאמץ. והשכר נאה משולם מראש. וכשהם מגיעים ליעדם, עובדים כמה ימים או שבועות ואז נלכדים, נאספים למחנות ונשלחים חזרה למקום ממנו באו, להתחיל מחדש. פרפטום מובילה.

אכן, מעולם לא היו חייו של סוחר העבדים יפים יותר.