כל הדברים גדולים כקטנים

תסלחו לי (ביום כיפור) אבל עוד כמה מחשבות בעקבות ההופעה של פול מקרטני.

למה אנשים הרגישו כזאת התעלות בהופעה והרבה אחריה? כי מעבר למוסיקה וכל מה שכרוך בה, יש כאן ניצחון קטן על הזמן. אחרי כל כך הרבה תבוסות, גם לנו מגיע נצחון קטנטן. שער כבוד. הנה, ארבעים שנה אחרי הביטלס, כשרב הצופים עדיין לא נולדו, אנחנו יכולים לעמוד כאן בפארק, ולקבל מנה של ביטלס אוריגינל (ולא ביגלס, או קיטלס, ולא אוריגינם).  הנצחון הזה על הזמן שהוא תמיד כובש ושוחק ומכסה ודורס ולא מוותר, הוא מנה של מתיקות ישר לורידים.

והמחיר, היקר, לא רק שהרב המוחלט של מי שהיה הרגיש שקיבל תמורה מלאה להשקעה אלא הרבה מעבר לכך – מי שהיה קיבל משהו שאי אפשר לקנות בכסף. הכרטיס היה רק עבור הזכות לקבל אותו, אבל מה שקיבלת לא נמדד בכסף ולא בשום דבר. כמו שאי אפשר היום ללכת להופעה של ג'ון לנון, פאבארוטי או מוצרט, ולא משנה כמה תשלמו. כך אתם יודעים שבעוד זמן לא רב, גם להופעה של מקרטני לא תוכלו ללכת, וביטלס כבר לא תקבלו. לכן זה אירוע של פעם בחיים. לכן אי אפשר לקנות אותו בכסף. ואתם כבר יודעים שאת הדברים הכי שווים אי אפשר לקנות. לא בכסף.

מה ההבדל העיקרי בין אמנות הסיפור – ספר, מחזה, סרט, ובין המוסיקה? הרי שניהם, בשונה מהציור, הם חוויה על הזמן, עם התחלה, אמצע וסוף - שאחריו נשאר רק טעם של זכרון.

את הראשונים, אנחנו בדרך כלל הופכים לחוויה חד פעמית. בדרך כלל מתחילים ומסיימים ספר, ורק לעיתים רחוקות חוזרים אליו שוב. לכן קיימות ספריות השאלה לספרים ולסרטים. הסיבה העיקרית לחד פעמיותו של הסיפור היא הספוילר. אובדן גורם ההפתעה. סיפור טוב מגדיר את עצמו בצורה מאד מדויקת, ולוקח אותנו למקום מאוד מדויק וצפוי וכך יכול לשלוט בנו ולהפתיע אותנו כרצונו. ודאי וודאי סיפור מתח, אך לא רק. כל בדיחה מסתיימת בפואנטה (ואלה שלא, הפואנטה היא בחוסר של הפואנטה הצפויה). היצירה הסיפורית הטובה מצליחה להפתיע אותנו ולעשות את עצמה לחוויה בלתי צפויה. יצירה צפויה הופכת להיות משעממת. עם כל ההסתייגויות הנובעות מצמד המילים "בדרך כלל", קריאה שניה, או צפייה שניה בסרט, מאבדת מערכה. ההנאה העיקרית – ההפתעה, היא בהגדרתה חד פעמית. קריאה או צפייה שניה, ושלישית, ועשירית היא חוויה מסוג אחר. היא כבר עוסקת בהתאמה של היצירה לציפיה. המתח כאן הוא בין הציפיה לידוע ובין ההתממשות שלו. ובחוויה מהסוג הזה אין שניה למוסיקה. המוסיקה מוצאת את דרכה להדהד בתוכנו, וליצור חיבור בין המסלול הפנימי לצליל החיצוני, ממש כמו שני פסי הריצ'רץ' ההולכים ומשתלבים. המוסיקה היא הציפיה למוכר. לכן ככל שנרבה ונשמע יצירה אהובה ההנאה רק תלך ותגדל. כי מה שנותר בסופה של שמיעה הוא זכרון של הנאה אשר ממתין למימוש מחודש. כמו כל הנאה חושית. אין כמו הנאה ממוסיקה מוכרת צפויה ומוכנה.

(צריך לומר כאן כי ישנה סיבה נוספת שהמוסיקה היא אמנות "חוזרת" לעומת הספר או הסרט החד פעמי. המוסיקה הפונה לחוש השמיעה יכולה לשהות ברקע וללות אותנו בכל עיסוקינו במשך היום – בעבודה, בנסיעה, באהבה ואפילו בשינה. הספר דורש תשומת לב מלאה, ולכן קמו לו מתחרים רבים. תשומת הלב שלנו לא ניתנת בקלות.)

לכן, בהופעה חיה, החוויה נוצרת מתוך ציפיה דרוכה לשיר המוכר, והשחרור והאקסטזה שבתוך החיבור והמפגש עמו. הופעה חיה, שהיא חוויה חושית טוטאלית, וכרוכה לעיתים בתשלום כספי נכבד, תמלא את יעודה כאשר תפגיש אותנו עם השירים והביצועים המוכרים. השירים שכבר נושאים מטען משמעותי של זכרון וחוויה. (כמובן "שירים" הוא שם כללי ליצירה מוסיקלית מכל סוג). ולכן, בהופעה של אמן מפורסם, העיקר הוא  המפגש והביצוע של השירים המוכרים אשר הפכו אותו למפורסם. הכנסתם של שירים חדשים כמעט לעולם אינה מהנה ואינה מתגמלת ועל כן מיותרת. אמן המבקש להופיע ביצירה חדשה חייב לדאוג לכך כי תהפוך לידועה ומוכרת לפני שיעלה אותה על הבמה. זהו התפקיד האמיתי של המוסיקה המוקלטת. הכנה לדבר האמיתי, ולא שחזור ומיחזור שלו. לכן,  הדבר הנכון ביותר עבור אמן הופעות הוא להפיץ, להפיץ ולהפיץ. להעלות את שיריו החדשים על הרשת, להביא אותם לכל אוהביו וגם לאלה שאולי יהפכו לאוהביו, ולהכיר ביניהם. את התמורה יקבל בהופעה, כאשר יוכל להשמיע אותם ועדיין לתת לקהל תמורה מלאה. (וכן, אני יודע שיש גם מוסיקה שהיא חד פעמית, וכאן אני שוב מגייס את הצמד "בדרך" ו"כלל").

לכן ההנאה וההתרגשות הגדולה במופע של פול מקרטני, שהוא ורק הוא יכול להתחבר אל הביטלס הפנימי שלנו. לכן המחיר של החוויה מוצדק. ולכן הורדה של השירים לפני ואחרי היא מוצדקת לא פחות.

רק עם אריק אינשטיין אני לא יודע מה לעשות. אני מאד אוהב אותו, אבל הוא לא אוהב להופיע. אולי אקנה תקליט שלו כדי לעזור לו להתפרנס? למרבה המזל, מסתבר שהאמרגן שלו ממילא רימה אותו כל השנים ולקח את הכסף לעצמו. אז אפשר להוריד גם את אריק. אוראנג' כבר תתגמל (תגמלה) אותו, וזה, תאמינו לי, רק בזכות השירים שכולם אוהבים לשמוע.

ושנה טובה לכולם

והכי מרגש היה כשהוא אמר "השיר הזה לג'ורג'" ושר את  Something. ברקע ראו את ג'ורג' צעיר ומחייך. והיו ביטלס.

לפני כמה שבועות, הבן שלי אמר

"אבל זה הביטלס. אבל זה פעם בחיים"

והקשבתי, והשתכנעתי, והיינו.

כל המשפחה.

לפני שבוע. בדיפ פרפל.

ואתמול.

בפול מקרטני.

ולא הצטערנו לרגע.

ועד עכשיו אני קורא כל מילה שנכתבה ומקשיב לכל מילה שנאמרת על ההופעה אתמול. כאילו למשוך ולמצות עוד קצת. ועוד קצת לשמור על אותו קשר עם מי שהיה ולהרגיש שוב.

פתיחה.

שעות של המתנה. קפיץ שנדרך. פתאום, על הבמה אתה שומע את הביטלס. על אמת. נס. אחר כך, הכל כבר קורה מעצמו.

משהו על המחיר.

הוא גבוה, ומזל שהבן שלי שכנע אותי. בסופו של דבר, הופעה מוסיקלית טובה היא אחת התמורות הטובות ביותר שאפשר לקבל על כספך (במיוחד ודווקא אם עבדת קשה כדי להרוויח אותו). זאת חוויה לכל החיים. אם אתה מתלבט על מה להוציא חמש מאות שקל, על הופעה, או נניח על לילה בצימר, היה סמוך ובטוח, שברבות השנים, בדיעבד, לא תצטער אם בחרת בהופעה. מה שכן מפריע זה העושר העצום הנופל בחיקו של הפרפורמר. חמישה עשר מיליון במקרה הזה. התשובה לכך פשוטה. תורידו ותצרבו. שלמו על הופעות - שאין להן תחליף, ואת המוסיקה בבית תורידו בחינם. נשמע לי יותר מהוגן. וכל מי שהתלבט והתלבט עד שהחליט, בטח נהנה כפליים, כי החלטה נכונה יותר מתגמלת אם ההתלבטות היתה קשה.

משהו על הנסיעה.

נסענו הלוך ושוב ברכב פרטי. האזהרות על הצפיפות כנראה עשו את שלהן. מעולם לא הייתה הכניסה לתל-אביב קלה כל כך. נסיעה חלקה עד לפארק, חניה בחניון קטן, קרוב לכניסה. יציאה, חזרה לחניון, ונסיעה פשוטה וחלקה הביתה.

משהו על הצפיפות.

היה צפוף מאד מאד מאד. שלוש שעות לפני ההופעה, ובמקומות רבים לא היה מדרך לכף הרגל. ממש כפשוטו. נשבענו, ככל שהלכה והתארכה ההמתנה הצפופה, ששוב לא נחזור על הטעות, ולעולם לא נלך להופעות בפארק. מכסימום לקיסריה, עם מקומות מסומנים. הכל נשכח עם הצליל הראשון. הביטלס - ואתה מתלונן על צפיפות?

מי שלא השתמש בסלולר (ע"ע) כדי לחבור לחבריו מצא אמצעים יצירתיים כדי להראות מרחוק ומכל כיוון בתוך ההמון הסואן.

משהו על הסלולרים.

מעבר לתפקיד המסורתי של התחליף למציתים שכולם מניפים, אין לתאר הופעה כזאת ללא הסלולר, ואין לתאר את המאזן השנתי של חברות הסלולר ללא ההופעה. החל מהגוש האנושי הצפוף, שבו איש מנסה למצוא את אחיו, ואין שום סכוי ללא מכשיר קשר,  בשידור חי, עם הוראות ותיאורי מיקום. (האמת, שדווקא יש, ועובדה שהצלחתי כך למצוא את הבן שלי בתחתית ערימת השחת). בעצם, במקומות הצפופים במיוחד (ע"ע צפיפות) גם לא ניתן היה לשמוע דבר, והמברק הישן והטוב חגג את שובו, כקרוי ס.מ.ס. ובזמן ההופעה, מי שמפרגן לחברים שנשארים בבית, כמו מי שרוצה לעורר את קנאתם, מתקשר ומשאיר בשידור חי את פול מקרטני (ולא ברור למה חברות הסלולר לא הציעו את השרות מלכתחילה. חייג ושמע). בצמוד אלי חגגה קבוצת צעירים מקנדה, שבאו לשמוע את פול מקרתני בתל-אביב (SHALOM TEL-AVIV ), וגם הם, בשידור חי התקשרו הביתה.

משהו על הביטלס.

קיבלנו ביטלס. לא רבע ביטלס, כי זאת שאלת שחור לבן. כן לא. היה ביטלס או לא היה? היה.

משהו על החוויה.

עד כאן. זה לא במילים. תקראו אצל אחרים. הכל נכון.

האנגאובר

יום המחרת, כולו, תחת רושם ההופעה. קורא מה שנכתב. שומע ביטלס. מעכל. אני חושב שעכשיו אני באמת בשל ומוכן ללכת להופעה. אה, הייתה כבר? חבל. התאים לי.

עוד משהו.

אם אותו המקום, הציוד הסאונד והלהקה, אותו הקהל, אותו הזמן. אם היה שר שירים אחרים, או של אחרים, כל זה לא היה שווה. ואם מישהו אחר, זמר מעולה ולהקה פיצוץ היה מבצע את השירים האלה, כל זה לא היה שווה. זה רק השילוב הזה. כי מי יכול לשיר שירים של הביטלס, לא קאוור ולא פלייבק, שירים של הביטלס אבל שלו. בלי ההיסטוריה אין היסטריה. וזאת אחת ההזדמנויות המעטות שהגיל המתקדם הוא דבר לשמוח ולהתפאר בו. היי, אני שמעתי את הביטלס ברדיו בזמן אמת. הייתי כאן בסיקסטיז.

Imagine

 דמיינו שכל הביטלס עדיין בחיים. דמיינו שהם מתאחדים למסע הופעות אחרון. דמיינו את הביטלס, הארבעה, מגיעים לארץ להופעה.

הרבה פוסטים מציגים תמונות שצילמתי. המצלמה משמשת בסך הכל כמתווך. הנה מה שראיתי – בואו תראו גם אתם.

ישנם צלמים שעבודתם יצירת אמנות. התאורה, הקומפוזיציה, מידת החשיפה ומהירות הצמצם וחיתוך התמונה לאחר מעשה – והתוצאה יפהפיה.

קטונתי. הצילום שלי הוא סתם מכשיר. העתק-הדבק-שמור. לעיתים קרובות, מכורח הנסיבות, הוא אפילו סלולרי, בעדשה עלובה ומלוכלכת, בתנאי צילום שאפילו אינני רואה את מה שאני מצלם. רק מושיט את המצלמה ולוחץ. העבודה נעשית כולה מהמקום של האבחנה. "הנה דבר שראוי לסיפור". הייתי שמח אילו התקבלו צילומים מופלאים ומרהיבים, אך לא זה העיקר, ומכל מקום – אין בידי את הכלים, ואני לא מתכוון למצלמה המשוכללת אלא לעינו של הצלם. מכיוון שאני מסתפק בהסתכלות ובלחיצה, כאשר אני שב ומתבונן בצילום, עולה אותו הדבר שהוליד אותו ואין לי קושי מיוחד להתפשר על איכותו של המסר. לעיתים, בנוסף יכול לעלות ולהתגלות בצילום דבר נוסף שכלל לא עלה על דעתי ברגע הלחיצה ואז הרווח כולו שלי.

לכן, לא ממש מפריע לי לצפות בסרט בטלויזיה ישנה עם תמונה מעט מטושטשת, ובלבד שזה הסרט שאני רוצה לראות. ולא הפריע לי להאזין למוסיקה ברדיו ישן, מונו, AM. ובלבד שזאת המוסיקה שאני אוהב לשמוע. המח בחכמתו הוא ישלים את החסר ויצור חוויה לא פחות מהנה.

למרות שפתחתי בתיאור של עבודת הצילום, מה שעמד לנגד עיני הוא דווקא מלאכת הכתיבה. כמו הצלמים, יש גם כותבים מופלאים. על מדפי הספרים, בין דפי העיתונים ובינות לאלפי הבלוגים ושאר החומרים באינטרנט. תענוג לקרוא אותם. ללקק את האצבעות ולקנא. לצערי (בהיותי כותב) אני לא ממש שם. על כן אני מסתפק במלאכת הצלם המתעד. הנה דבר מעניין, או בדל מחשבה, או מעשה שהיה. ואני מנסה להביא אותו כפי שהוא, במילותי. ואחר כך הולך. והמח, הוא כבר ישלים את החסר.

צילום סלולרי

בסוף השבוע התפרסמה ב"הארץ" כתבה על צ'צ'ניה. מקום מאד לא מלבב. אם תמונה כן שווה אלף מילים הייתה זאת התמונה שלוותה את הכתבה בה מופיע הנשיא רמזאן קאדירוב.

בתמונה, ראש כנופיה שקיבל מדינה, בסגנון סדאם חוסיין (יותר נכון, נוסח עודאי וקוסאי למי שזוכר, שכן זהו כבר בנו של). כל הסטריאוטיפים העולים בדמיונכם למראה התמונה הזאת הם כנראה נכונים.

צ'צ'ניה אינה מדינה עצמאית. היא רפובליקה המהווה חלק מהפדרציה הרוסית. קאדירוב הוא לא בדיוק שליט בובה, אלא קרוב יותר לראש הכנופיה מקומי המציית לבוס הגדול ונהנה מחסותו. הפנים הללו של רוסיה אינן מקריות. זאת רוסיה של היום מתחת למסיכה ההולכת ומוסרת מפניה, יחד עם הכפפות.

מדוע המלחמה בגיאורגיה היא האירוע הגיאופוליטי החשוב ביותר מאז נפילת התאומים? כי היא מרימה את המסך מעל רוסיה החדשה. עם קריסת ברית המועצות נולדה החשיבה המטופשת המתבטאת ב"קץ ההיסטוריה". שיטה אחת (הקפיטליזם) זכתה בנצחון מוחץ והעולם הפך חד-מעצמתי. ואותה חד-מעצמה נהגה בשחצנות וכוחנות. עד שהתהפך הגלגל. כעת, ארה"ב הפכה לשק חבטות, השיטה הכלכלית שלה, איך לומר, לא ממש מנצחת. הצבא שקוע בעיראק, מדמם כסף, אנשים ותמיכה ציבורית. מוכה בכל החזיתות, מוחלשת מבפנים ומבחוץ, היא מתכנסת ללקק את פצעיה. כעת רוסיה נושאת את דגל השחצן והבריון. הכפפות, הנימוסים והאיפוק המערביים זזים הצידה. הבריון חזר, והשריף שרוע במיטת חוליו.

כשגיאורגיה הייתה גרוזיה, הייתה זאת מדינה בסגנון הקווקזי המטורף. מי רוצה להסתבך עם הגרוזינים? היצוא העיקרי שלהם לברית המועצות היה הרודן סטאלין. כעת, פנתה גיאורגיה לדרך המערב המעודנת והאריה הפך לחתלתול שנבעט. פודל. מאזן הכוחות הברור והתוצאה החד משמעית השאירו את רוסיה עם תיאבון גדול. היא מכה במערב להנאתה, ואין פוצה פה ומצפצף. פניה לכל הכיוונים. צפונה אל הקוטב, דרומה אל הים החם ואל שדות הנפט. חוזרת וכובשת השפעה. בעל בית שהשתגע. סוף סוף ביג'י יומה.

איראן, מדינה גדולה למדי, עצמאית למדי וחצופה למדי. לא מתרגשת מאיומי ארה"ב, ממשיכה בדרכה ומחזירה איומים, בוחשת בכל ואוספת לקופתה מאה מיליארד דולר בשנה משדות הנפט. אם איראן כך, מה ירתיע את רוסיה? זאת, מצטרפת להרתעה האיראנית, מתייצבת לצידה ומאחוריה, מחמשת אותה ומקדמת את תכנית הגרעין שלה. והכל כדי להכות במערב.

השיטה הכלכלית שקרסה החזירה את הכח לאלה השולטים במקורות האנרגיה וחמרי הגלם, נכנעה לאלה המייצרים כח אדם זול. המערב חלש וחולה. ועייף. בעיקר עייף. ובכל הפוסט הזה אין מילה אחת טובה.

וכל זה, חוץ מהצרות הרגילות.

בשיא הקיץ, הצגתי פוסט של ים בחורף. ים סוער, שוצף, קוצף, חזק, מסתער. העצמה והמראה מהפנטים כאילו אוחזים אותך ביד ענקים. כן, גם כשאר אתה עומד בבטחה על החוף. ובכל זאת, הים שהכי מושך אותי הוא הים השקט, השובת מכל מלאכתו. לא סתם שקט אלא שובת ממש. שקט מושלם שיש בו את אותה קדושה של יום השבת או רגע מתן ("שור לא געה") תורה. שקט של מבט בעיניים שחודר ללא שום מעצור עד המקום הכי עמוק. הים הזה, הימים האלה נדירים במיוחד. בודדים בכל שנה, אך לא מפאת נדירותם הם אהובים עלי. הים הזה הוא בעיני כליל השלמות, ויסלחו לי אוהבי הים הסוער.

יש דברים רבים שאני אוהב. לראות, לשמוע, לטעות ולהריח. אבל רק אחדים מהם זורקים אותי כל כך רחוק שכל העולם יכול להשכח. דברים שבאותו הרגע מעניקים טעם לחיים וסיבה לקיום. מפאת כבודם, לא אמנה אותם. כל אחד ראוי לפוסט נפרד. אולי יחד הם יצטרפו לקטגוריה חדשה - "לנצח את כח המשיכה". והיום - רק הים.

הים המונח לפני, דומם לחלוטין, אך חי מאד, חלק ומלטף את העין. בדרך כלל הוא מופיע ביום שרב לוהט ואביך. והאובך מקנה לו מעלה נוספת. המראה אינו כחול עז אלא תכלת אפרורי, ממש כמו השמיים. ובאופק - אין אופק, והשמיים והמים שוב אינם נבדלים, והכל אחד. ואין משב רוח בודד שיקמט את חלקת המים או יפר את השלווה. כי הים הוא המהות כאן, אך הרוח היא שקובעת את הכללים. היא הנותנת  והיא הלוקחת.

הימים הגרועים ביותר לצאת לעבודה הם הימים הללו, ואם אני נאלץ (וכך בדרך כלל) להמיר את המראה הזה במראה החדר, נמתח בי קפיץ קשה של מתח בין היכן שנמצא הגוף ובין המקום של הנפש. ביום כזה אני כל העת מבטיח לעצמי שעוד מעט כמעט אמצא הזדמנות לצאת אל הים, ואו אז, באיחור של שעתיים או חמש דקות, שבה הרוח ונושבת והקסם פג. כי זה טיבו של "רגע של קסם", שהוא פג.

בפעם האחרונה שפגשתי ביום כזה ובים כזה, בפסח האחרון, הייתה בידי מצלמה סלולרית, והנה כמה תמונות להמחשה. של המראה, לא של התחושה.

ומדוע דווקא עכשיו ים ותמונות מפסח?

הים אותו ים, וכמעט אותו החוף, בכל הפוסטים. והחוף הזה הוא הסיבה לכל הפוסט הזה, והוא נושא הפניה לכל מי שקורא כאן. החוף בסכנה. מצורף כאן קישור לעצומה הקוראת לעצירת הפיתוח בחוף הבונים. אם אתם רוצים עוד פוסטים על הים - עזרו להגן עליו. כנסו בבקשה וחתמו והעבירו הלאה, במייל או בפוסט משלכם.

אם להודות על האמת, אין לי שום מידע על התכניות למעט מה שנכתב בעצומה, ותיאורטית אף יתכן שהדברים לא היו ולא נבראו. יתכן גם שאותם גורמים המעוניינים (בלועזית: אינטרסנטים) בקידום התכנית יבואו ויטענו בדיוק כך - להד"מ. יתכן גם שקול רם וברור של התנגדות לתכנית יגרום לתכנית כזאת להקבר בעודה באיבה. מבחינתי, אין לדבר חשיבות כי אני עומד מאחורי הדברים. העניין הוא הדאגה לחופים ושמירה על מה ש(עדיין) יש.

בואו לחתום בהמוניכם. בעת הזאת הייתי שמח אילו היו לי אלפי קוראים. מי שיעביר את הדברים הלאה יעזור להגיע לאותם אלפים.