כל הדברים גדולים כקטנים

אחד ממנגנוני ההגנה שלנו הוא זה שאומר "לא נורא" כשאנחנו מפסידים משהו. מי שלא היה בהופעה של ליאונרד כהן אומר לעצמו "לא נורא". כי רק מי שכן היה, נושא עמו את החוויה ואומר לעצמו "כמה טוב שבאתי". הוא יגיד להוא שלא היה – "הפסדת. באמת הפסדת". וההוא יענה לו – "לא נורא". פשוט מאד, הוא אינו מרגיש את כובדה וגודלה של החוויה ולכן אינו חווה את ההפסד.

אנחנו עדיין מושכים את ההנאה. קוראים את הדיווחים בעיתון ומזדהים, ומנגנים את כהן כל היום.

אמש, בדיוק בשמונה ורבע התייצבנו על כר הדשא. התמקמנו בנוחות, נהנים מהחברותא ומהאווירה והאוויר. לאחר המתנה קצרה מלאה דמותו של כהן את המסך שמולנו. שר, מדבר, מחייך וחודר ללב. השירים המוכרים ממיסים אותך, ואת זה אני אומר בתור גבר. והנשים, רכות ומצועפות, אוהבות משם ועד כלות הלילה. והמופע נמשך ונמשך, והמוסיקה מחממת, והקול החם נעים מלטף.

אפילו בעוד שנים, תמיד נזכור את הערב שבילינו בקונצרט עם ליאונרד כהן, על הדשא, אצל חברים. סיכמנו שהערבים כבר קרים, אבל בקיץ הבא נעשה את זה יותר. זה לגמרי שונה מהצפיה בתוך בתוך הבית. אולי גם אנחנו נקנה מסך ומקרן.

אגב, הסתבר שברמת גן, התחילו ברבע לשמונה ולא חיכו למאחרים.

אני ליאונרד כהן

אני מדבר מילים רכות

אני רואה לעמקי נשמתכן

אני שם, תמיד הייתי.

 

אני יודע אהבה

אני מניח ראש או יד על חם גופכן

אני אומר אתכן בקולי

אני לוחש אתכן

אני ליאונד כהן

באמת

לאן אתן הולכות?

אני לאונרד כהן

אני לאונרד כהן

אני לאונרד כהן

מתחת למילים

________________________________________________________________________________________

פרשנות, בעקבות כמו שאלות שנשאלו בתגובות,

לאונרד כהן, במגע הקסם שלו הפך לרגע (או יותר) לאהובן של כל הנשים, והגברים, בין מפרגנים ובין מקנאים, בין מעריצים ובין מזלזלים אומרים לעצמם, היי רגע, גם אני, גם אני רוצה, גם אני לאונרד כהן, תראו, תראו, גם אני לאונרד כהן.

ולכן, כתבתי שיר קטן, כי גם אני לאונרד כהן, וגם פתאום נדמה לי שאני קצת דומה לליאונרד כהן, לא? ואז נוספו גם אחרים, שגם הם בעיני דומים, מזכירים את לאונרד כהן, והתמונות הן של דסטין הופמן ואל פצ'ינו, וכולם אומרים, כמוני, היי, גם אני לאונרד כהן. באמת. (אבל אם אתה רק דסטין הופמן או אל פצ'ינו הן בכל זאת לא קמות והולכות).

במחזור העגול של השנה, נקודת הלידה היא נקודת גם המוות. שנה חדשה נולדת בדיוק במקום בו מתה שנה ישנה. חילופי משמרות מושלמים. מעולם לא חיו שתי שנים בחפיפה, אפילו לא לדקה אחת של חסד. ומעולם לא נותר פער, של אין, בין שנה שהסתיימה בטרם עת לשנה שטרם החלה. אולי פעם אחת. ובעת ההיא, היא השעה שהיא לא יום ולא לילה, דברים מוזרים קרו. מאז, שנים מתות ונולדות.

אז מתי באמת מתחילה השנה? באביב או בסתיו? פעם, לפני שנים רבות השנה התחילה באביב. אז נולד הכל. הניצנים והפרחים, האפרוחים והגדיים, כולם הנצו מתוך תרדמת החורף ונולדו מחדש. איך הגענו לשנה שמתחילה בסתיו? כי מי שנולד באביב, נהרה בסתיו. והחורף הוא ההריון. רק הגשמים של החורף מאפשרים את הלידה באביב. הלידה היא רק שלב במסע. לעיני המתבונן מבחוץ, הלידה היא ההתחלה. בלידה מופיע תינוק יש מאין. הוא בא לעולם, נושם נשימה ראשונה, רואה מראה קרן אור ראשונה, מגלה (למי שאינו מצויד במכשור מדעי) את מינו. למתבונן מבחוץ, הלידה הוא הרגע המכונן יש מאין. כל כך מכונן שהאסטרולוג נזקק לדקה  המדויקת כדי לברר על איזה דרך בדיוק עתיד לפסוע הנולד החדש.

מדוע האסטרולוגים טועים? כי הלידה הוא רק המופע החיצוני לתהליך שהחל קודם לכן והוא מתקדם באופן ברור ומוחלט. כי העתיד נחתך קודם לכן. בדיוק ברגע ההתעברות נוצרת אותה חד פעמיות אשר הופכת לאדם אחד ויחיד. אחר כך, כמו אפרוח זעיר היא נמה בביצה, בשקט, בסתר. לא מעניינים אותה יחסי ציבור. שיחכו ללידה. היא את שלה כבר קבעה גם אם אתם לא יודעים.

הלידה של האביב, מההריון של החורף, נהגתה בסתיו.

עת הגשם הראשון, השמיים מפרים את האדמה. כך נולדת שנה.

רגע של אנגלית:

כשחיפשתי תמונה של חסידה הופתעתי לגלות שאין לי מושג איך קוראים לעוף המוכר הזה, לגיבור התרבות, באנגלית. לא על קצה הלשון ולא בערך ולא כלום. Stork  קוראים לו. לה.

רגע של עברית:

כשנסעתי בדרכים קיבלתי תשובה אפשרית לשאלה אם אומרים מַחלף או מֶחלף. באחת הצמתים הבחנתי בשלט -

מֶחלף לפניך. רעיון מצוין לנקד את כל השמות בשלטים. אף על פי שלפי הכיתוב באנגלית, לא הייתי לוקח את שלטי הדרכים בתור מקור ללימוד כתיב נכון.

במעבדה לזהוי פלילי, בטלוויזיה, (רק בטלוויזיה? יש חידושים במדע שפועלים רק בטלויזיה, סטייל מקגייור?) מצליחים לשחזר פרשיות שלמות משביבים של בדלים של פיסות מידע זערוריות. שריטה בלתי נראית על דלת הארון שמכילה כמה מולקולות מהמסמר ששרט, דגימת ד.נ.א מהבל פה שננשף על המראה, צילה של דמות שהגן על הרצפה מהתחממות – כל דבר משאיר סימן. רק לדעת לקרוא ולזהות.

הזהוי המדעי עד למולקולה הבודדת, פותח פתחים חדשים בהבנת האירועים שעצבו את עולמו לפני מאות מליוני שנים. בכל שבוע מתפרסמות תגליות חדשות, ומדי פעם הן מובילות לתיאוריות מעניינות ומרתקות (וחשוב לומר שכמות התיאוריות נופלת מכמות התגליות, כי עם כל הפיתוחים המדעיים, עדיין, התיאוריות המציעות הסברים הן כולן תוצר של הכלי הישן והטוב – השכל האנושי). (וגם כאן, אני תמה האם התיאוריות כולן קיימות רק בנשיונל ג'יאוגרפיק ודומיו, וכאן התשובה היא לא. כנראה שלא).

כל המבוא הזה בא לרמז על המצאותם של סימנים ורישומן של השפעות. כמעט תמיד, לכל מהלך שהוא לכאורה מפתיע, יש ואפשר למצוא (בדיעבד, וודאי שבדיעבד) אותות ובשורות. החל בהפתעה צבאית (שם נדחים כל הסימנים בפני הקונספציה), דרך בגידת הבעל (שפתאום משום מה מביא פרחים לאשה), לדייר שמתחמק מתשלום שכר דירה בתירוצים שונים ועד לכאב המוזר הזה ולסחרחורת שהקדימו את גלוי המחלה.

אני חוזר לרגע למילת הקסם – בדיעבד. כי המסקנה לכאורה מכל הדיון המקדים הזה היא שעם קצת יותר תשומת לב לסימנים המוקדמים וקצת פחות התעלמות מהם אפשר לזהות ולחזות את הבעיות הצפויות, וחשוב יותר - להמנע מהן. אלא שהדברים אינם כה פשוטים, בעיקר עקב גודש הפרטים והאינפורמציה – מה שאנחנו מכנים "רעש". בתוך כל הרעש קשה לזהות מראש את הדברים המשמעותיים. זאת לא חכמה להגיד שהיו סימנים מחשידים עוד לפני הפיגוע בתאומים. היו הרבה סימנים להמון דברים, וזאת עוד מבלי שאספנו דגימת ד.נ.א. מכל דלת של ארון על פני כדור הארץ.

בכל זאת, כדאי לשים לב, גם בדיעבד, לכל אותם מקומות בהם מצאנו סימנים כאלה. לפני שנים אחדות קניתי דיסק למחשב. בחרתי חנות אחת משום המחיר הנמוך שהופיע בפרסום. המחיר היה באמת נמוך, אבל כשהגעתי לחנות, עמד בעל המקום וצעק על לקוח שהיה שם. לכאורה, יש מקרים של לקוח נודניק ונוכל, אך ככלל, כשבעל עסק צועק על לקוח, יש כאן הרגל שיחזור על עצמו. נוכחתי בכך בעצמי כשחזרתי מאוחר יותר לחנות עם בעיה שנוצרה. צעקו עלי עוד ברגע שנכנסתי, במעין אסטרטגיה הגנתית. לכן אני עומד ומזהיר אתכם – אם נכנסתם לחנות ובעל המקום צועק על לקוח – לכו למקום אחר (וזאת בניגוד ללקוח שצועק על בעל החנות, מה שיכול לרמז דווקא על אסטרטגיה התקפית של הלקוח).

הדבר החשוב לזכור הוא שאם משהו נראה מוזר או מריח לא טוב – צאו משם ומהר. תמצאו משהו אחר. אל תניחו לחמדנות (המחיר האטרקטיבי), לאופי (התחלתי ולכן אסיים) או לחלקת לשונו של הצד השני להטות ולהטעות. סימנים מוקדמים אינם טועים. ושימו לב – עסקה שניצלתם ממנה, לרוב לא תוכלו לדעת שאכן הייתה עסקה רעה, ואכן הרמז היה רמז, ואכן הצלתם את עצמכם. לא נורא. אל תצטערו. האפשרות השנייה היא לגלות בדיעבד שהיו סימנים מוקדמים.

למה הפוסט הזה דווקא היום? נסעתי לראות מכונית משומשת. וולוו 92, יד שניה, טסט ביולי 2010. מחיר טוב. אני לא מבין גדול ברכב ונסעתי להתרשמות ראשונה. המוכר שיבח את הסחורה שרק מתמלאת דלק וכבר נוסעת. על החלון מודבקת התווית מהטסט האחרון. נובמבר. האיש מתעקש על יולי או אוגוסט ומוציא את הניירת. נובמבר. בעלים קודמים – 3. הרכב מיד רביעית. המחיר אטרקטיבי. די מעצבן לנסוע רחוק רק כדי לפגוש בשקרן. יש מספיק שקרנים קרובים. אפילו לא הסתכלתי על הרכב. נכון, זאת לא חכמה לגלות זהירות יתרה כשעומדים לקנות רכב משומש. אבל זאת הזדמנות מצוינת לתרגול.

מי מזהה את מולקולה?

קודם כל חידות ושברן. מדוע אם כן מדונה שמה ריבה? פשוט מאד,

ריב=מדון

ועל כן

ריבה=מדונה.

ושאלה חדשה, (אבל לא כזאת שאני מצפה לתשובה עליה).

בזמן האחרון, היות ומתאפשר לי, אני משתהה יותר בחוף הים ומאחר לחזור. מאחר ואני נמצא שם יחף, אני מרגיש היטב את מה שהספקתי לשכוח מאז אותם ימים שהים היה בילוי של צהרים - החול יכול להיות לוהט. השעה הנוספת שאני ממתין מאפשרת לחול להתחמם בצורה מוחשית למדי. גיליתי כאן סוג של שעון חדש. על פי הטמפרטורה של החול אני יכול לשער את השעה. והשאלה הנשאלת היא - האם זהו שעון חול או שעון שמש?

אם חול יכול להיות שעון מדוע לא יהיה גם לוח שנה? הנה מספר תמונות שצילמתי בחוף בראשית העונה הנוכחית. זוהי ספינה טבועה המתלבטת בין ים ליבשה מזה שלושים שנה. הנה הים מנצח בראשית הקיץ.

 (וכאן יש רמז כי צפוי עדכון לפרויקט הספה)