כל הדברים גדולים כקטנים

בדרך כלל איני מתלהב משרביטים (זה סוג של שיעורי בית, לא כן?) אבל לאחר שהתלוננתי שאין לי יותר מה להגיד, איך אוכל להתלונן על משימות? הפעם הטילה עלי עדה*, והמשימה, עשרה ספרים שהשפיעו (במישרין), והמלאכה רבה, אז נתחיל.

הערה מקדימה. נדמה לי שהזיכרון שלי סבל מהכחדה גדולה. מכל מקום חלקו נראה כמו לאחר טורנדו או צונאמי, כלומר אי אפשר למצוא מה שמחפשים. אני משוכנע שהיו הרבה ספרים שהשפיעו, ועוד איך, אבל משום מה, הם לא התייצבו לקריאה. הרי רשימה כזאת, של ספרים חשובים, היא כמו פגישת מחזור (אבל בניצב, כלומר במקום כל האנשים שהיו באותו הזמן, מקבצים את כל הזמנים שהיו באותו איש) ותמיד יש כאלה שאף אחד לא מצליח לאתר ולהזמין. ועם ההסתייגות הזאת אני עובר מיד (כמו ראש-עיר נדיב שמוזמן לנאום בטקס חגיגי כלשהו, לפני תחילת הקטע האמנותי, והוא מוותר על ההזדמנות להכביר מילים ומייד אומר "בהצלחה" ו"קדימה"), אם כן, קדימה לחלק האמנותי.

1."קרחונים באופק" / גהרט אייק

לא גדלתי בבית "ספרותי". על המדפים נחו ספרים בשפות (מ)שונות (אידיש, רוסית (כולל, אכן, חוברות וספרי ילדים שאבי היה מספר לי בעברית, והציורים ברוסית נשארו זכורים לטוב)), ספרי עדויות מן השואה, כמה ספרי קודש, ובהדרגה אנציקלופדיות שהוצעו לקהל הרחב. על כן, למעט המבחר בספריה הציבורית, ההיצע בבית היה קטן וממוקד, והתוצאה היא שהספר שקראתי פעמים רבות מכל ספר אחר, בפער גדול, הוא "קרחונים באופק". לבטח, איש מהקוראים לא שמע על הספר. אלמלא היה ברשותי עד היום (או אפשרויות החיפוש בחנויות המקוונות) אין סכוי שהייתי יודע את שם המחבר. הספר הוא אחד משישיה (קל לזהות אותו מרחוק, המרוט והמהוה בין הספרים הזהים, בצבעי כתום-בורדו) בספרית "מפרש", סדרה לנוער שמעולם לא הפליגה, מבית "מסדה", שהוצעה ליחידי הסגולה, מנויי האנציקלופדיה המופלאה "תרבות" (שמייד ידובר בה, ואלמלא המבוא הקצר לעיל, הייתה מתייצבת בראש הרשימה הכרונולוגית).

"קרחונים באופק" מתאר את מסעה  של ה"אינווסטיגטור" (שרק היום, בהזכרות מאוחרת, ובידיעת אנגלית מספקת, אני לומד לבטא את שמה), בפיקודו של רב החובל מק-קלור בניסיון לגלות את הנתיב הצפוני-מערבי, הוא הנתיב הימי העובר צפונית לקנדה ומחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. בהיותו קפוא רב ימות השנה אין לו ערך מעשי, מה גם שחמישים שנה מאוחר יותר נחפרה תעלת פנמה ויצרה מעבר קצר ונח בהרבה בין שני האוקיינוסים, אולם מה שעוין וקשה לספנים, הוא נפלא להרפתקאות ולמסעות ספרותיים, כך שבדפי הספר הזה הפלגתי לצפונה של צפון אמריקה, התוודעתי והפכתי בן בית בנהרות ובאיים שאיש לא שמע שמם, התחברתי לאנשים ולבעלי החיים בערבות הקרח, למאבק ולהישרדות, להרמת המפרש וההפלגה. כל הגיבורים, הנבלים והאמיצים, היו לחברי הטובים (ובמובן מסוים, עד שיוכח אחרת, לחברי הפרטיים. שכן ספרי הרפתקאות, נדודים ומסעות לא חסרים, ובפרט בערבות הקפואות של צפון אמריקה, ורבים רבים התחברו לאותם זמנים ומרחבים בדפי ספרים אחרים, במיוחד אצל ג'ק לונדון. אני, החריג, הכרתי את אותה הוויה בעולם דרך אותו כומר, גהרט אייק, שאינני מוצא עליו דבר (וצפו לאחרית דבר בפרק הבא)). ועוד דבר חשוב, ששמור רק לקורא הילד – החלום. כי בכל פעם שקראתי את "קרחונים באופק", חלומי היה, כשאגדל, לעשות את הסרט. לא יצא.

כתום ובורדו

2. אנציקלופדיה תרבות

הפעם אני לא לבד. אפילו הדור שלי לא לבד. אמנם 16 כרכים ולא ספר יחיד, וכלל לא ספרות אלא אנציקלופדיה מצוירת. אבל בזכות הציורים נזרע קסם בין הדפים שבמידה ובתקופה מסוימת לימדו אותי כל מה שאני יודע. אנציקלופדיה תרבות שרטטה ובנתה עבורי את העולם בו אנו חיים, ועבורי, במיוחד את עולם בעלי החיים. העולם, שמרכזו (כך גיליתי באיחור רב מאד) באיטליה, צבעוני ויפה, מלא ערים והרים, יבשות ונהרות, מנהיגים ומדענים. הכל הודות לתרבות.

התמונה המוכרת כל כך, אבל בשפת המקור.

והחידה - מה נראה כאן מוזר? ומה הכרתם במקום? (התשובה בהמשך)

3.החמישיה חוזרת לאי קירין / אניד בלייטון

כתבתי פעם על הקסם האנגלי שאני שבוי בו. אין ספק שחלק חשוב באותה הקסמות מקורו בספרי החמישייה. הנוף האנגלי הכפרי, השדות והמפרצונים, ומעל לכל המסתורין מעשה ידי אדם המשתלב כל כך בטבעיות בארץ הערפילים – המנהרות והמחילות, המגדלור הנידח, המכרות הנטושים, מקום כל כך טבעי לשלב בו הרפתקאות ומשחקי ילדים, ובעיקר ילדה מסופרת קצר ולובשת מכנסיים. את כל כתבי החמישיה קראתי באדיקות. עותק אחד היה בביתנו – "החמישיה במחנה קיץ", אך יש משהו מרתק בשם "קירין" שנחרת בזכרוני. על כן, זאת הכותרת שאני בוחר.

ומעניין מה היה קורה אילו נתקלתי בחמישיה בסדרת הטלוויזיה ולא בין דפי הספר

4. הנסיך הקטן / אנטואן דה סנט-אקזופרי

בנעורי, כשנתקלתי בספר לראשונה, הוא ענה כהד לכל הנימים הסנטימנטלים שנחבאו בנפשי. אהבה ועצב גדול ודמעה וגעגועים ותקווה והחמצה, כולם נזרעו וניטעו עם דפי הספר הזה והפכו חלק ממנו. החיבור אליו כל כך מדויק שאף פעם לא אקבל תיקונים ושינויים בנוסח "תרגום חדש". תמיד ישארו הנחשים הבריחים ואין בלתם.

שטר של 50

5. זורבה היווני / ניקוס קזאנצאקיס

בעת שקראתי (כבר לא זוכר מתי. מזמן) את הספר (ואולי עד היום), לא היה כזורבה סמל לחיים – נושם, בועט, צוחק, טורף, רוקד, חי בפראות, בחוסר אחריות וללא מעצור. מצביע על משהו שכל אחד היה רוצה להיות  (כל גבר, לכל הפחות). ציטוט שנשאר אצלי מאותה קריאה עתיקה – "אתה יכול לדפוק על דלתו של חרש לנצח".

בקרב על הנצח - הסרט ניצח את הספר (בזכות המוסיקה)

6. טאנטרה – ההבנה העילאית / בהאוואן שרי ראג'ניש

ראג'ניש, בתקופה בה טרם הפך ל"אושו" הציג בפני הוויה אחרת, רגועה, לא ממהרת, לא מאמצת, לא מנסה להשיג, לא מכוונת מטרה – אנטיתזה למרוץ העכברים המטורף המתחולל סביבנו. הוא נפל עלי כאילו נכתב עבורי, או מתוכי, ולא היה צריך לשכנע אותי בשום דבר (בדומה מעט למה שקרה בתקופה בה למדתי מדעי המחשב, כאשר כל רעיון ושיטה שנלמדו נראו כל כך הגיוניים ומתבקשים שלא נדרש שום מאמץ כדי ללמוד או לזכור אותם. הם היו שם תמיד והלימוד רק חשף אותם).

(הספר הושאל לאחת, שרה, ויחד אתה לא נראה מאז. אצלי נשאר, לעומתו, "לב המאפלייה").

במעבר רציף (משהו דומה למעבר בין Oldfriend ו-Bookends באלבום של סיימון וגרפונקל) אני נשאר בהודו ועובר לספרו הנפלא של קרליבך - "הודו – יומן דרכים" (שכבר ציטטתי מתוכו בעבר). האהבה, ההבנה והקבלה של קרליבך החכם לרוחה של הודו מפתיע היום, חמישים שנה אחרי. יחד עם כשרון הכתיבה, הספר הזה הוא אכן מסע להודו. במובן מסויים (ככל שספרים משקרים וגורמים לנו לראות בהם תחליף מציאות) עם הספר הזה (או דרכו), כבר הייתי בהודו. אולי עוד אהיה בדרך אחרת.

8. חפץ /חנוך לוין

בתקופה המאושרת בחיי גיליתי בספריית הטכניון את אגף הספרות הכללית ושם שאלתי את "חפץ". פרט לשירים אלה ואחרים ששמעתי ברדיו, שחלקם ידעתי וחלקם לא ידעתי מי חיבר, היתה זו הפגישה הראשונה שלי עם חנוך לוין. במידה רבה, גם המפגש המהפנט הראשון עם עולם התיאטרון. גאונותו של האיש הכתה בי מיד (וכמעט לא משנה, ואין משמעות לשאלה האם חזר על עצמו במחזות אחרים). הוא נכנס לקצווי מוחם, נפשם וקרביהם של הקטנים, עלובי החיים, וכתב משם. הוא מגלה יושר ופיכחון אינסופיים, ומתוך חמלה אמיתית והשתתפות בצער העולם, אינו מוותר לאמת ולא משנה איך היא נראית. בפשטות מדהימה הוא מצליח לחולל ניסים ונפלאות. אני הצלחתי, עם התלהבותי מחפץ, לסחוף את מי שהיה בסביבתי, ובכל הזדמנות פתחנו את הספרון הדקיק וקראנו מתוכו בקול.

"מה לך חפץ אומלל?" בראוו.

(ועוד מעברון, בסגריים, אל עוד גאון אבסולוטי הכותב (למזלנו הטוב) בעברית (אם כי, בסגנון פרטי והזוי מאד) – עגנון. הסופר שלמדתי להעריץ רק בשנים האחרונות נחשף אלי פעם אחר פעם בסיפור "פנים אחרות",  הקצר והאינסופי, והוא מתגנב לרשימה בלי מספר, בנוסח "אני רק שאלה".)

9. "קפקא על החוף" / הרוקי מוראקאמי

כתבתי על הספר בזמן אמת.  לכן, אציין רק עוד כמה עובדות מעניינות (אפשר היה לקרוא להן טריוויה אילו הייתי מספיק חשוב).

בסעיף 6 לעיל השתמשתי בדמוי מתחום אלבומי המוסיקה. לא זכרתי, אך מסתבר שהפעם הקודמת בה עשיתי כך היתה כשכתבתי אז, על קפקא שעל החוף.

הקריאה שייכת לתקופה אחרת. כשקראתי את הספר, באביב 2009, היה לאחד האחרונים לפני שפניתי ללימודי הספרות,  וברצוני או שלא ברצוני, בשליטתי או שלא בשליטתי, התחלתי קורא קצת אחרת. (מאז הספקתי גם לקרוא את קפקא המקורי).

10. "מלחמה ושלום" / טולסטוי

"מלחמה ושלום" הוא מושג. הספר עב-הכרס-עד-מאד היה תמיד מאיים ומרתיע, דורש מאמץ והתמדה ודבקות במטרה, והזדמנות קריאה. ("שוגון" למשל, שפרח בסוף שנות השבעים (וזכור לי שמי שהשוותה אותו ל"מלחמה ושלום" טענה לזכותו, שלהפתעתה השמות היפנים היו ברורים ומובהקים וכי הצליחה לזכור לכל אורך הספר מי הוא מי (בניגוד לגיבורי "מלחמה ושלום")) הכיל שני כרכים עבים ומרתיעים. עשרים שנה כמעט נדרשו לו עד שיצאתי למילואים, לחודש שלם של שמירות משעממות. הכרכים נבלעו בקלות, והחודש המשעמם הפך למעניין מאד (רמז חלקי, נוב' 95).
"מלחמה ושלום", מכל מקום, חיכה תמיד להזדמנות ששמה "הפנסיה". הזמן המושלם, הפנוי, האינסופי-לזמן-מה, שסוף סוף יאפשר משימה כבירה כמו כתיבתו או קריאתו של "מלחמה ושלום". זמן הפנסיה הגיע, שינה פניו, ואת הספר עדיין לא קראתי. הספר "הכי טוב בעולם" עדיין משמש כמושג שהוא תחליף לאופק. והמעגל נסגר.

*(והשרביט נשאר אצלי, למזכרת)

_____________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Aram Kachaturian: Adagio from Spartacus

ידוע במקומותינו כ"קו אונידין"

מכירים את זה, כשאין לך יותר מה להגיד?

כשהיה לך, היה המון. בלי הפסקה. מילאת פתקים בשורות. מגרות בפתקים. רעיונות בכיסים, ועוד המון שנשפכו ונשטפו לאיבוד. ובָרַרת מהם כי לא יכולת לכתוב כל כך הרבה, ושמרת לפעם אחרת. אבל זה כמו המזון במחסני החירום, שבינתיים פג תקפו ואפילו העלה עובש. או חלומות הנעורים.

עכשיו, כבר אין לך מה להגיד ואתה פונה לרשימות האינסוף במגירות אבל מרגיש מוזר. אמנם אלה כולם דברים שלך, וגם אחרי שסיננת את כל מה שכבר לא אקטואלי (וטוב שכך, כי הנצח אינו סובל קישקושים-לרגע (האמנם?*)), ומה ששוב אינך מבין (וטוב שכך, כי אם אתה לא מבין עכשיו, מי כן? (אפילו בימים שאתה כן הבנת)), ואת מה שמסתבר כעת שאינו חכם או מבדר או מוסיף משהו (וטוב שגם כך, וזו הרי המסננת הכי חשובה (ותמיד זכרת להפעיל אותה??)), נשארים דברים. אבל הדברים שנשארים, מי יגיד אותם? כי כאשר ההרגשה היא שאין לך מה להגיד, אין הרבה טעם להגיד במקומם את הדברים שרצית להגיד פעם. מן מלכוד-22 שכזה (או כל מספר אחר, אם יש). ואם בכל זאת (למען... למען מה בעצם?) אותם דברים ישנים יעלו, הם כביכול עומדים ברשות עצמם ואתה לא שם, לצידם.

וכל זה הרי דומה להחריד למצבו של כל משורר מת. הנה, נחשף סודו של המצב. אני משורר מת.

(למצולמים אין קשר לכתבה)

*דווקא בעניין הזה יש לי אחלה פוסט, והוא אפילו כבר כתוב. בעצם סדרה של פוסטים, וזאת הבעייה – כמו מפעל חיים שצומח מהר מכפי שאפשר להכיל והוא נשאר כמצבת סימפוניה לא גמורה.

_________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Waves of the Danube - Ion Ivanovici