סיפורים שלא נשכחים

היי. טוב, אז לפי הכותרת... יאפ, סבתא שלי נפטרה.היום. בערך ב1.

אבל. זה בטח ישמע אכזר, אבל זה יצא לטובה. ז'תומרת היא ממש סבלה, אבל ממש.

היא עכשיו במקום טוב יותר. ואני לא כועסת. אין לי על מי לכעוס.

כל בנאדם בא לעולם בכדי לעשות דבר כלשהו ובכך מסיים את תפקידו.

ואם כך, תפקידה נגמר.

היא הייתה מאוד חשובה לי.

כל כמה שבתות היינו נוסעים אליה, לירושלים.

אני זוכרת איך היא הייתה מבקשת שנוכל פירות כי זה בריא.

פאק...

אני פשוט עוד לא הצלחתי לעכל את זה שזהו.

אין יותר סבתא.

אין יותר סבתא בכלל.

לא מצד אבא ועכשיו לא מצד האמא.

אני זוכרת כשמצבה התחיל להדרדר, הבאנו אותה אל הבית שלנו. היא חייתה איתנו.

ואני עוד התלוננתי על זה שהיא רוצה כל הזמן ללכת ולבדוק שהכל בסדר, ושאני אכין לה תה.

עם הזמן המצב יותר הדרדר.

היא כבר לא יכלה ללכת. בקושי לפקוח עיניים הצליחה.

כשביקרתי אותה לראושנה בבית החולים, פשוט בכיתי.

זה היה נורא לראות את סבתא שלי ממלמלת לעצמה בשפה שאני מכירה.

אך היא נראתה כמשוגעת.

כלא שפויה.

והיא הייתה שפויה!!!! לעזאזל!!! למה היא הלכה לי?

ולמה אני לא יכולה לעכל את זה?

למה אני פאקינג יושבת כאן, מול המחשב במקום ללכת להלוויה?

למה אני לא בכיתי?

למה לא צעקתי?

למה...למה אני בקושי עצובה.......?

למה אני לא יכולה להבין את זה?

למה אחי הגדול כועס עלי שאני לא מתמודדת עם האמת. שאני לא רוצהב ללכת להלוויה כי אני יודעת שיש מצב שאני אנסה להצטרף אליה.

שבועיים. שבועיים שהיא היתה בבית החולים. לא מדברת. לא אוכלת. אפילו הרופאים התייאשו.

היו לה את כל המחלות שמישו היה יכול שלא לבקש.

רק סרטן היה חסר לה.

היא לא הייתה יכולה יותר ללכת. ובשביל לאכול הזרימו לה את זה דרך צינורות מזורגגים.

למה היא הייתה חייבת לסבול???????????????????????????????

למה היא הלכה לי?????? למה?

למה?

למה?

היא לא הייתה צעריה. ממש לא.

בת 85 אני חושבת.

אבל אני עדין לא יכולה לעכל את זה.

אבל אני יודעת שהיא תמשיך לשמור עלי. מלמעלה.

אז. לסיכום.

אני לא חושבת שבקרוב אני אוכל להעלות פרק.

אני ממש מקווה שתסלחו לי.

אבל. מאוד התרגשתי מהתגובות שלכם.

אני מקווה שאוכל להמשיך את הסיפור.

אם לא?

אני אעלה פוסט שיסכם את כל מה שהיה אמור לקרות.

אוהבת אותכם=]

וגם אותך, סבתא.