כאילו שאכפת למישהו.

שוב יש לי את ההרגשה הזו,

מאין הרגשת חנק כזו.

אני שומעת את השם שלך,

אני מנסה שלא להסמיק,

אני חושבת עליך,

אני מנסה שלא לחלום..

"אני אחלום לנצח.."

נמאס לי כבר מחלומות ללא מימוש,

או ממציאות נוראית.

יש ת'ילדים האלה,

שכאילו אין להם בעיות בכל מושלם להם בחיים.

מקבלות הכל.

מאושרות מהכל.

אבל אני ?!

יכולה לחלום לנצח !

מבחינתי אושר,

זו סתם עוד מילה,

מבחינתי עצבות,

זה סגנון חיים.

מבחינתי רגש,

זה או גועל או עצב.

אין כזו הרגשה של אושר ושמחה.

מתי האושר הזה,

שכולם מדברים עליו יגיע גם אליי ?!

:(