או שהשתיקה אומרת הכל,
או שהמילים גומרות לנו ת'כח.
או שאכפת לך ממני ואתה סתם לא מראה,
או שלא אכפת לך ואתה סתם משחק אותה.
או שאתה צבוע וכלום לא מעניין אותך,
או שאתה מדהים ורגיש שאכפת לו.
או שאתה לא חושב על אפחד חוץ מעצמך,
או שאתה אכפתי ושכל העולם חשוב לך.
אני כבר לא עוקבת,
מה שאתה עושה אתה עושה,
ומה שלא לא.
אני כאן, ואני יחכה,
אבל לא עוד הרבה.
באיזשהוא שלב הכח יגמר,
והתקווה גם היא.
והנה מגיע עוד יום,
יום של רצון להצליח להגיד את המילים המתאימות.
רק שלפעמים אני חושבת,
כדאי לי בכלל ?
מה זה כבר ייתן לי ?
זה יעזור לי ?
ואת,
את אמרת לי דבר שאני לא יודעת אם פגע או לא.
כן אכפת לי מאיך שאני נראית,
אבל לא אני לא עושה את זה מנקודה של
"אני יותר",
או משהו כזה.
לא יודעת אומרים את לא בסדר,
אבל זה לא טוב להשתנות לטובת אנשים אחרים.
אז מה לעשות ?
אני באמת אל יודעת.
להתשנות ?
להישאר כמו שאני ?
עד לפעם הבאה..
נעמה.
"יש לנוע לנוע.."
פתאום אני מצליחה קצת לנוע,
עם קצת אהבה,
קצת ריבים,
עם הרבה ביטחון,
הרבה חברים,
הרבה אמונה.
אני מקווה שבסופו של דבר..
הכל זה לטובה. P:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
naammosh
