אני כבר לא יודע. אני לא בטוח במה אני מרגיש. לא יודע איפה אני נמצא. רוב הזמן אני יודע אבל בימים האחרונים אין לי מושג. זה מין מיקס של חוסר אכפתיות, תסכול, מפחד להודות בכעס. אני לא אוהב לחשוב על זה, שלא לדבר על לכתוב את זה. כאילו שאם כעסתי אולי זה עושה אותי בן אדם רע. איזה בלוק רציני. אני לא יודע מה לכתוב. אמא שלי שראתה שאני קצת לא מרגיש טוב, באה לדבר איתי היום או אתמול, אני לא זוכר. היא שאלה מה קרה ואם אני בסדר או צריך משהו. פשוט לא היה בא לי לדבר על זה. וזה היה לי מוזר כי לדבר איתה במצב כזה תמיד היה מרגיע אותי ועוזר לי, אבל עכשיו, זה כאילו משהו ממש עצר אותי מלעשות זאת שפשוט עניתי לה שאני לא רוצה לדבר על זה. 

אני ידוע מה לעשות, לעצור הכל, לוותר על הכל. ופשוט לשבת ולעשות את הדבר הנכון. הלוואי שהייתי יודע לוותר כמו שזה נראה בראש שלי. מה שכן הבנתי מהכתיבה הזאת, שעליי להניח לעתיד, יש הרבה דברים שמטרידים אותי משם, אבל אני חושב שעדיף לי לשמור את הכוחות לבעיה הנוכחית. מה היא בכלל?

אני אומר שאין לי זמן להתעסק בשטויות, אבל בורח למחשב. בא לי לברוח, הרבה, למחשב לסדרות, אני מרגיש איך מישהו שם למעלה אומר, אם זה מה שאתה רוצה אני לא אעצור בעדך, וזה כואב, וזה מסתכל, כאילו שכחו ממני, כאילו אין מקום לכאב שלי בעולם ואף אחד לא אמור להתייחס אליו או לקחת אותו ברצינות חוץ ממני. אני מבין שכאב ותסכול יוצרים סוג של ריחוק בין אנשים ואף אחד לא יבוא ויוציא אותי מאיפה שאני, אבל לפחות לתת לי יד?