לפעמים אני רואה אנשים, פגועים, שבורים, כאלה שחיים במעמד אחר, כמעט בעולם אחר. בטח כמו שזה מרגיש בתוככם זה לגמרי עולם אחר מאיפה שאנשים רגילים יכולים להיות. עולם אחר. רק עם אותן חוקים. לפעמים אני חושב שזו דרכו של עולם. אבל אני יודע שזה לא נכון. איך אפשר להתרומם מדברים כאלה אני שואל את עצמי,  זה בטוח אפשרי. מצבים כאלה מפחידים אותי כל כך,  פתאום הכל בחייך מקבל פרופורציה, אתה מקבל מושג על איך הצד השני של המטבע יכול להיראות. 

אני לא יודע איך אני מרגיש לגבי זה. אשם? שאולי היו לי חיים טובים מדי, על מה אני בוכה? אבל בסופו של דבר הכל יחסי לא? מה שמרגיש קשה לי לא מרגיש קשה לך וההפך. אם אני התרגלתי לטוב, אז כמובן שכל דבר רע קטן יפריע לי. אני לא אומר שאני מרגיש אשם שלי יש ולאחר אין, כי הורי כנראה עבדו קשה בשביל כך, אני אומר שאני מרגיש קצת אולי כאילו נחסך ממני משהו בחיים האלה. מישהו שם למעלה דילג עליי כשזה נוגע לדברים גדולים ורעים כמו אלימות בבית וכדומה. 

אני מרגיש מבולבול אז פאק. הלוואי שהייתי יכול להבין מה אני מנסה להגיד יותר.

אני חושב שאנשים כאלה רוצים לצאת מאותם מקומות אבל לא יודעים איך. אבל מי יודע? אני? אני חייב לומר שלא הייתי רוצה לגלות. יש לי את הבעיות שלי, ואני שמח עליהן. 

אני מדבר הרבה. 

טוב אין על מה להרגיש אשם. מה אם כולנו היינו מרגישים אשמים על המקום שלנו, איך היינו מגיעים לאן שהיינו מגיעים, איך היינו יוצאים ממצבים כמו שתיארתי קודם אם היינו חושבים שזה לא בסדר, שלאחר אין ולי יש?