לא כתבתי כאן המון זמן. הגיע הזמן לפרוק. קורה כל כך הרבה. התחלתי ללמוד עיצוב שיער לפני 9 חודשים ואני לקראת הסוף. אבל למרות זאת יש מצב שאני אנשור. אני פשוט עייף. והגעתי למקום שבו אני מרגיש כאילו הכל נעצר. הלמידה הכיף. נמאס לי להיות תקוע. הלימודים חשובים, אבל לא טוב לי. לכן אני צריך ללכת לעבוד. ללכת לעבוד לחסוך כסף ולעזוב לארה"ב. כן. שוב. לא יודע אם הפעם זה יהיה שונה. אבל אני חייב לנסות. רע לי. בלי חברים בלי תעסוקה. אני מתייבש. לא יוצא. לא רואה אנשים. יש ימים שלמים שאני בבית ואני פשוט לא יכול עם זה יותר. אני יושב הרבה ומתבאס על כך. על חיי. ואז מגיע למסקנה של מה זה הבולשיט הזה החיים הם מה שאתה עושה מהם. ועליי לעשות מהם. בא לי לצבוע את השיער, להשים עגיל שוב, לעשות תספורת מפגרת, בא לי לעשות דברים שוב. 

מעולם לא חשבתי שאפגוש בבדידות בחיי, זה תמיד היה מהדברים שהסתכלתי עליהם מבחוץ. אבל זה קורה. לפחות יש לי משפחה טובה. אבל עדיין, עליי לצאת עליי ולשמוח, אני צעיר. וזה לא קורה. לא מזמן חשבתי שאולי אהיה לבד כל הזמן. שאולי עליי להשלים עם כך, כואב לכתוב את זה. אולי זה עוד רגע של דרמה, אבל אני כבר לבד הרבה זמן ולא רואה את האור בקצה המנהרה כשזה נוגע לזה. פאק. 

אבל צריך לסיים בנימיה טובה. אז אני הולך לעבוד. ולחסוך. ולעוף מערד. יהיה טוב