אני יודעת שיש דברים שאני לא מגלה לך, שיש דברים שהשתיקה יפה להם, אני יודעת שלפעמים זה צובת מידי בלב כדי שאני ירצה לדבר,
אני יודעת שאם אני כן יגיד לך יהיה לך משהוא חכם להגיד תמיד יש לך, אבל אני עוד לא מוחנה לדבר יחול להיות שאני גם אף פעם לא יהיה אבל יחול מאוד להיות שכן ואז אני ירצה מאוד שאת תהיי שם,
אבל עדין לא תני לי עוד עוד קצת, אני יודעת שלפעמים את רועה שאני לא מספרת לך הכול מחייכת ומסתכלת עליך או על הרצפה במבט הזה מבט שכמעת אומר הכול אבל לא, מבט מיוחד כזה שאני בדרך כלל מרכזת על הרצפה כדי שלא תיראי שלא תיראי שהוא מלה בעצב שלא תיראי שלא תיראי את העצב שבו אבל אני לא עושה את זה סתם יש יש לי סיבה אני עושה את זה...
כי אני יודעת שאם אני יספר לך או להם הכול אבל הכול, את כול הפרטים, את כול התחושות, את כול התסכולים, אני אני יתפרק אני ישבר למאות או אולי אלפים של חתיכות קטנות ואני לא יצליח לאסוף את עצמי מהרצפה ואני לא יצלח לחבר את עצמי חזרה לעצמי, ואני ידעת שפעם אמרת לי שזה בסדר לספר שזה בסדר לבכות שזה כורה לכולם שזה עצוב מוכר ונורמאלי, אמרת לי שלשתף זה יותר טוב יתר כל מלהחזיק בבטן אבל זה לא, כי אני לא פשוט לא יצליח לאסוף את עצמי חזרה אני לא ייחולה אני לא מסוגלת, אז סליחה שאני לא מספרת אבל אני מבטיחה שאם אני יספר למישהו את תהיי הראשונה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
