כנראה שזה מגיע לכל אחד באיזשהו שלב..
ביומהולדת ה 17 שלי זה הגיע אלי, הייתי לגמרי לבד.
היו הרבה אנשים שלא רצו שאני אוולד בכלל, והנה ביומהולדת ה17 שלי, גם אלו שרצו, הבינו שהם מתחרטים.אז לא חגגו לי יומהולדת.(בערך)
עברתי מן טקס חניכה אישי, עמדתי על הר שלא כבשתי, בתוך גוף שהבנתי שהוא היחיד שלא נטש אותי.
ניסיתי לישון שם, בחושך, בחוץ, זה היה בקיץ בהתנחלות איפה שאחי גר,מקום קסום.
שכבתי שם על רפסודה עם שמיכה , התקשרתי אל אהובי שנאסר עלי להפגש איתו באותה התקופה.
הוא אמר לי בהצלחה, וצלחתי.
השמיים שם בתוך החושך מלאים בכוכבים, והם יצרו המון פנים.
אך עדיין צורה ברורה אחת שמלווה אותי מאז תפסה אותי יותר חזק.
נשאבתי בתוך הפחד, מהתנים, מהעולם, מההרים ויצרם.
רק לאבד את הפחד את השליטה, את הרצון, את האכזבה.
הם , האנשים שבחיי, נעלמו.
אני שם עם עצמי. קסם עטף אותי
ושום ישות לא ישבה בחיכי.
היה לי פשוט כיף.
ועד היום הכיף ההוא שהיה לי שם ממשיך, כי הנה אני בתוכי, אוהבת את עצמי ולא משנה מה אחרים יגידו.(ד"א לא נרדמתי , חזרתי לישון בבית אחי לאחר ההשלמה העצמית.. נקרא לזה כך...)
עשיתי חמש יחידות מתמטיקה כמו שרציתי בדרך שלי\של מוריי, בעזרת כספו של אבי, אך עדיין השלמתי את חלקי הלימודי.
פרשתי מבית ספר ולא הרגשתי בושה בכך, אני גאה במה שהשגתי.
המשקל? 65 ועדיין מטריד אותי, אבל בדרך שונה.
תאמינו לי אני רואה את הבלוג שלי כאן, ושום דבר אינו ביזבוז זמן יותר, כי הנה אני פה.
תעשו מה שאתן\אתם רוצים. תהנו ותהרסו כפי יכולתכם.
רק תדאגו שישארו לכם כמה שיותר רגעים לראות את היופי שבכם.
לילה טוב.
אני 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האמיתית