קבעתי עם האושר

אתה אוהב אותי, אתה דואג לי, אתה משתדל בשבילי, אתה מנשק אותי, אתה מחבק אותי, אתה שוכב איתי

ומשום מה זה מרגיש לי כאילו זה לא מספיק.

אני תמיד בחורה של מעבר, צריכה איזשהו חבל טבור שיקשר בינינו בנשמות. שתרגיש אותי כשאני עצובה, שתאכל כשאני רעבה ותראה טלוויזיה כשמשעמם לי.

אני אוהבת אותך, מאוד, כבן אדם שאתה. מה שאתה נותן לי ועושה בשבילי, בתקופה האחרונה במיוחד, זה מציל אותי.

אבל באיזשהו מקום זה לא מספיק. אני רעבה למעבר הזה.

הקשר בינינו כיפי, מחזק אותי עכשיו, אבל לא יחרט בי עמוק עמוק.

הידיעה הזו קשה לי כי אני מרגישה שאני משקרת לעצמי או לא עסוקה בלמצוא את הקשר המעמיק, ההרסני והמשוגע שקוסם לי.

שנינו יודעים שלא נתחתן, שנינו יודעים שלא נישאר ביחד לנצח. אפילו כשאני מדברת על המתנת יומולדת שלך שהיא בעוד חצי שנה אנחנו בספק אם בכלל נחזיק מעמד.

השאלה אם זה בסדר, אם זה הגיוני, אם זה בריא בכלל. אם זה מה שאני צריכה ואם אני לא מתפשרת על נוחות רגעית.

אני לא רוצה שניפרד, חלילה, טוב לנו וטוב לי

אבל אנחנו לא קשורים בחבל הטבור. אנחנו לא מאוהבים עד מעל הראש.

אתה לא תיתן לאהבה שלך אליי לשגע אותך, כמו שבן זוגי הקודם היה.

זה בגלל שאתה אדם שקול ואיתן או שזה בגלל שאני לא מיוחדת מספיק? זה בכלל נורמלי שזה מפריע לי?

הייתי רוצה שתצעק עליי שאתה שונא אותי. הייתי רוצה שתשבור עליי משהו רק בגלל שהידיעה שגרמתי לך לעשות את זה זה כי האהבה שלך אליי משגעת אותך לגמרי. עד כמה שזה נשמע דפוק זה מחמיא לי.

משום מה היחסים בינינו פשוטים לי מידי ועדיין אין לי מושג איפה הבעיה אפילו שכל החצים מצביעים עליי.

כמה דפוק זה.

ומבחינתי זה מבין שירי האהבה היפים שנכתבו, לפגוע בעצמך רק כדי לראות אותה עוד פעם. לפעמים אני מייחלת שיכתבו גם לי שיר כזה.

תמיד אמרתי שבני האדם קיבלו קשת אינסופית של רגשות וכולנו מתקבעים ומתרבעים כי הקשת הזו רחבה ומלאה צבעים שלפעמים אין לנו מושג איך לעכל את כל זה כדי להכיר את עצמינו. לכן כל אחד חי בקובייה שלו.

ברגע שהבחור שיהיה איתי יצא מהקובייה הזו, יבחון את הקשת שלו, ישנא אותי, יהיה עצוב בגללי, ישתגע לחלוטין מולי אני אדע,

הוא באמת באמת באמת אוהב אותי.