שלא כתבתי כאן
וזמן רב שלא כתבתי מתוך זרם תודעתי שוטף
לא שאי פעם כתבתי כאן ככה, הכל היה מאוד מחושב על איך אני יוצאת וכמה מגניבה ומסתורית אני
אבל השנים חלפו ועודן חולפות ברגע זה ממש ומתחיל להיות לי פחות אכפת.
בימים האחרונים אני משתדלת לשיר ברחוב וברגע שמישהו מסתובב או מסתכל עליי אני ממשיכה לשיר, כולה שרה לעצמי ברחוב, מה קרה?
המון מוות סובב אותי לאחרונה, אמא של חבר טוב נפטרה באופן צפוי אך מעט מפתיע ואחות של חברה מהתיכון, שלא דיברנו כבר כחמש שנים בקירוב.
בכ"ז היה לי חשוב להגיע ללוויה, להראות שלמרות שהרלוונטיות שלנו בחיים האחת של השנייה פגה, יש חסד, ישנה נוסטלגיה והתקופה הזו בליבי, גם אם אני אדם אחר לחלוטין וגם היא.
אני רואה איך שניהם ממשיכים בחייהם, מתנהגים כרגיל אף על פי שבטח עולמם חרב עליהם והם לא מראים את זה לעולם שבחוץ.
אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שאנשים מתים וזה קורה בכל יום וקורה אפילו ברגע זה ממש
ואני לא יכולה שלא לחשוב על המוות שלי, הרחוק או הקרוב, ועל זה שהעולם ימשיך לנוע גם אחרי שאתפגר
מי יחשוב עליי ואת מי המוות שלי ילווה
כמו שמוות של אנשים ממעגל רחוק מאוד מהדהד לי ימים ואף שבועות
חושבת על האינטרקציה שהייתה לי איתם
ועל כמה אינטרקציה הייתה לי עם כל אדם על הכדור ומה הוא יחשוב אחרי שאתנדף, מה יכתוב עליי בפייסבוק, איזה זיכרון יהיה לו ממני
אבל אחרי כמה שבועות זה יעבור והעולם כמנהגו ינהג ואנשים חדשים יוולדו ואחרים ימותו
מסתכלת על החיים שלי ברטרוספקטיבה וכמה הם השתנו
כמה האנשים התחלפו, איך אני שונה כל כך
חושבת על האנשים שמקיפים אותי היום ועל איך הם יתחלפו בעוד כמה שנים
אין מגעים נקשרים
כאילו אני בגיל שכבר קשה לעשות חברים, אבל חברים באמת, כמו שהיינו צעירים
ואני מסתובבת בפייסבוק יימח שמו, ויש את האנשים האלה שיש להם את החבר.ה הכי טובה, מדברים כל יום,יוצאים ביחד, יושבים ביחד, או את החבר'ה, החבורה שיוצאת יחד בשישי ואני יודעת שהכל מצג שווא, כי זה פייסבוק וזה הקטע שלו אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על מה השתבש אצלי בדרך, איך זה שאני מרגישה בודדה בעולם, למרות שיש לי מגעים עם אנשים פה ושם ואולי אפילו יש לי חברים, אבל אין לי את החברה הטובה לדבר איתה בוואטסאפ באופן יומיומי או את החבורה להיות איתה בקבוצת וואטסאפ מעיקה ולצאת איתם בחמישי/שישי בערב ולא באמת יהיה לי כיף אבל לפחות זה יעביר את הזמן ואני לא ארגיש שאולי עבר זמני, שאולי לא אצליח לעשות לי חברים, לקשור את חיי בחיי מישהו
יש עת לשקוע ועת לנדוד
אני בעת לנדוד, אבל אני מפחדת
אני יודעת שאני צריכה להתנסות, בשביל עצמי
אני מרגישה שאני צריכה ללכת לאיבוד
לאבד את עצמי בעולם ובתודעה ולא לדעת מי אני לרגע
גם עכשיו אני לא יודעת מי אני
כאילו אני בגיל התבגרות שני
החיים שלי משתנים ברגע זה ממש ואני משתנה ואני שונה מאדם לאדם ומעצמי לעצמי
וההורים שלי מזדקנים וזה קשה לחוות את זה בזמן אמת ולקבל את זה ואותם
והחיים ממשיכים
ואני מנסה להבין איך אני זורמת איתם, איך אני מתמסרת למעגל של היקום והקיום
איך אני קטנה ביחס לסטטיסטיקות, איך החיים שלי הם פסיק בהיסטוריה, איך הקיום שלי הוא אחד מיני מילארדים
איך בעוד 100 שנה יהיו על הכדור אנשים אחרים
אם עוד יהיה כדור או אם עוד תהיה אנושות
ואני באוטובוס ואני מסתכלת מסביב וחושבת על איך בעוד 100 שנה אף אחד לא יהיה פה
ואת מי יזכרו
וקניתי ספר על אלכסנדר מוקדון ומדהים אותי איך הוא זכור אחרי אלפי שנים
ובכ"ז אלפי שנים במושגי היקום והקיום הם 0.0000001
וזה שהאנושות עושה רק לעצמה
ושכל החיים מתקיימים במוח של אנשים פאקינג מטריקס
ואיך החיות לא שואלות שאלות
לא מרימות את הראש ואומרות לעצמן, מזה השמיים האלה שמעליי?
הן פשוט ישנן
קשה לא לשאול למה
וזו מילת השאלה שאני משתמשת בה הכי הרבה ואולי לא בכדי
מוזר הצורך האנושי בלהישמע
ומוזר עוד יותר הצורך בהזדהות
מה מנחם בשותפות גורל
מה הקטע של אנשים בפייסבוק לכתוב על החיים שלהם
מה הקטע שלי לכתוב פה את כל הדברים האלה
נחמה מאוד מוזרה
המורכבות הזו של הקיום והעולם והמציאות קשה לי
כי קשה לי שלא להבחין ולהתחשב במורכבות הזו וכל פעם לשים ליבי אליה
ולא להצליח לשים במילים את כל הדברים שעוברים לי בראש
להעביר באופן מדוייק, נאמן וחד את מה שאני חושבת
חוויה מאוד מתסכלת
אז אני פותרת את זה בלומר "זה מורכב"
החיים מורכבים, המציאות מורכבת
הלוואי והייתה לי שפה ליצוק לתוכה את כל זרם התודעה באופן הנהיר ביותר
להרגיש סיפוק אחרי שאני מתנסחת ולא תחושת פספוס
למצוא את המילים הנכונות ביותר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת שמתאכזבת מתפוז