רגעים כתובים

קפואה

השוואה בין הביקור בשוויץ לתחושה בבית הזמני

מרגישה איך הכל קפא ועצר מלכת,

איך הימים עברו ושמרתי על עצמי

אבל ממה?

מרגישה איך הכל לבן אבל עם לכלוך של בוץ

לבן אבל הפעם הוא לא טהור.

הקיפאון הזה, כמו האוויר הצח שם בהרים

לרגע נשימה עמוקה ושנייה אח"כ זה הופך לקיפאון מבפנים.

האוויר הזה פתאום בוגד בי – שם אויר חנוק של מלון ילדים

פה אויר של סיגריות בניחוח של ייאוש.

יש לי רעש בראש, באוזניים

פה ושם- כרגע זה נשמע אותו הדבר.

רעש של שפות- מפיהם של אנשים מתנשאים

רעש של טלויזיה- מפיהם של אנשים רדודים.

נמצאת כלואה בתוך עצמי

בתוך העבודה, המחויבות שאני מנופפת בה בגאון

אוחזת בתחושה שלפחות שזה ייראה טוב.

אז זה ניראה טוב,

פה וגם שם- זה ניראה מצוין.

אבל גם פה בדיוק כמו שם, עוצמת את העיניים חזק

ומחכה שזה יעבור.

סוף היום חוזרת לפינה

שקרויה על שמי אבל לא מרגישה שלי.

חוזרת לתחושה שמשהו שם- בעצם פה

קר מבפנים, קפוא.

מבחוץ זה ניראה חזק, לבן, מרשים, מתאמץ

מבפנים זה עוצר, תקוע, קפוא.

אין זרימת דם, אין נשימות אויר שלא בוגדות,

יש מעטפת חזקה, ובתוכה חלל.

בוקר טוב,

לא היתי פה שנה וחודש, הרבה זמן, לצערי לא הרבה השתנה

חוץ מכמה תובנות חדשות שהוספתי לעצמי ועוד כמה קילוגרמים עודפים.

אני כבר לא רחוקה- אני פה בארץ כמעט כמו כולם,

אני כבר לא חווה רגעים מרתקים ורואה אנשים צבעוניים ברחובות

אלא יותר אנשים תל אביבים שנמצאים במרדף חיים שעדיין לא מובן לי.

אני פה- ייתכן שצריכה לשנות את שם הבלוג

ואולי את הורוד פוקסיה התמים

ואולי לא- אשמור לעצמי עוד קצת מהתקופה ההיא.

אז, בעבודה בפילוסופיה אם תהיתם קיבלתי 95:)

(בידע, דמות, יזע, וכתיבת בלוג).

אני פה-

רוצה להבטיח לעצמי לחזור ועכשיו להיות שוב חלק

התגעגעתי לכתיבה- לכתיבה פרטית שלי

ופחות כתיבת עבודות אקדמיות.

שבת יפה לכולנו

אני.