זהו. זה קורה.
האמת אני עוד לא מעכלת... עוד 4 ימים אני אלבש מדים ירוקים , אגיד "הקשב" כל 5 דק' , ואסע בחינם באוטובוסים.
עוד 4 ימים יגמר החופש
עוד 4 ימים למציאות אחרת. עוד 4 ימים "לחיות את החיים הישנים שלי" כמו שכתב ידיד בפייסבוק (אפילו שהוא דיבר על ש"ש).
איזה פחד.
יש כמה סיבות שאני מאוד פוחדת מהצבא
הסיבה הראשונה היא המסגרת החדשה. 12 שנה הייתי במערכת שכמה שהיא דפוקה, היא כן תומכת. כמה שאני תמיד צוחקת על אורט, אני כן טורחת לציין שלמרות שהאוכלסייה הייתה על הפנים, המורים היו דווקא מאוד טובים, אם לא כמורים אז כאנשים. גם אם חלקם היו מעצבנים, מטומטמים ומה לא, וגם אם ההנהלה הייתה אטומה לפעמים, היה עם מי לדבר. אם רציתי לדחות/לשנות/לקבל עזרה ידעתי שיש למי לפנות. אני לא יודעת לגבי שאר בתי הספר, אבל אצלנו היו מספיק מורים שאכפת להם ממאיתנו, שנלחמו למעננו ועשו הכל כדי שיהיה לנו כמה שיותר טוב במסגרת הזאת. נכון שלא היה מושלם, אבל אם רציתי עזרה כמעט תמיד קיבלתי אותה.
עכשו אני נכנסת למסגרת שידועה באי-הגיון והביורקרטיה האין-סופית שלה, בכך שכדי להזיז משהו צריך בעיקר טונה סבלנות ועצבי ברזל, או לדעת איך לתחמן ולהיות עם פרוטקציות. (ואני לא טובה בזה בתחמנות "><) . מערכת שהמון אנשים יוצאים ממנה מאוד מתוסכלים ושבוזים. אני מפחדת מזה, מחוסר החופש (כי נו באמת, בי"ס כמעט ולא הגביל אותי. בשיעורים עושים מה שרוצים) , חוסר הנוחות וכל מה שמסביב.
הסיבה השנייה היא החברה. כי מצד אחד, לא הייתי במסגרת שבה לא הכרתי אף אחד מאז...תת חובה . ואם כן הייתי, אלו היו מסגרות שנמשכו אולי שבועיים, ואז הייתי בתחושה שגם אם אני לא אמצא חברים , זה ייגמר בקרוב. אני לא חושבת שאנשים יודעים את זה (בהתחשב בזה שאיתמר וסנה לא ידעו, והם מהאנשים שמכירים אותי הכי טוב) אבל יש לי סוג של חרדה חברתית. אני פוחדת לא למצוא חברים, אני מפחדת וגם תכלס לא ממש יודעת איך לגשת לאנשים זרים ולהתחיל שיחה. בדרך כלל , כשאני לא לבד, אני נעזרת בחברים שלי ואז קל הרבה יותר. ואם אני בסביבה מוכרת אז בכלל קל לי. אבל להיות לבד מול המון זרים.. מפחיד. אני לא יודעת אם אני אצליח . אני ממש מקווה שכן..
ומצד שני, החברים שלי שפה מתגייסים כולם בחצי שנה הקרובה או שכבר נמצאים בצבא. למיטב ידעתי הרוב המכריע הולך להיות בבסיסים סגורים, ואני פוחדת בטירוף לאבד אותם. אני אראה אותם סביר להניח רק פעם בשבועיים, ולפחות בהתחלה יהיה קשה להתקשר ולדבר איתם (טירונות, קורס). יש לי בכלל 2 חברים טובים שהולכים לקרבי, ואחד מהם אפילו לא גר בעיר. אין לי מושג אם אני אצליח לשמור איתם על קשר. אני אוהבת את החברים שלי, אני לא רוצה לאבד אותם, אבל אני פוחדת שהצבא ייקח אותם ממני.
והסיבה השלישית היא שאני פוחדת מההתבגרות הזאת. לא משנה שאני כבר מעל 18, אני עדין חושבת על עצמי כעל ילדה. ועכשו אני מרגישה כיאלו אני לא יכולה להסתכל על עצמי ככה יותר, שאני חייבת להתבגר ואני לא רוצה. מי שהיה לידי לאחרונה אולי שם לב שאני מתנהגת יותר בילדותיות , ואני יודעת שזה נשמע מטופש אבל אני כיאלו עוד מנסה לאחוז בזה.
"אני לא רוצה הלוואה שמנה
של עשרים אחוז ריבית לאיזה מאה שנה
תנאים מצוינים למשכנתא נוחה
עם קרן לפנסיה ונקודות יציאה
אני לא רוצה לקבל החלטות
לקחת אחריות להתחשב בנסיבות
לדעת מה אמרו אתמול בחדשות
אנשים קטנים עם בעיות גדולות
אני לא רוצה להתבגר,
להשלים להסתגל.
לקבל את זה ולוותר,
אני לא רוצה להתבגר.
לא רוצה את הבוס על הראש
שתיים מכוניות ילדות שלוש
ועד הבית משמר השכונה
לריב עם השכנים ולטפל בגינה.
לא צריך להחזיק מניות
לקנות חיים זה לא אומר לחיות
ללמוד להתפשר ולעגל פינות
המון מציאות אבל אין חלומות.
אני לא רוצה להתבגר,
להשלים להסתגל.
לקבל את זה ולוותר,
אני לא רוצה להתבגר.
שהכל כבר צפוי וגלוי וידוע
ואין יותר סודות הכל בתוך הריבוע
להיות מכובד מיושב ורגוע
לשלם ת'מיסים לשלם ת'ביטוח
אני לא רוצה לאבד את זה
ולהפוך להיות אחד כזה
לא קונים אותי כל כך מהר
לא קונים אותי כל כך מהר"
("לא רוצה להתבגר" מוקי ויוסלס איי.די.)
אולי אני רק לחוצה כי זה שינוי גדול. אולי הכל יהיה בסדר בקרוב. אולי.
(אבל חשוב לי לציין שחשוב להתגייס לצה"ל ואני באמת עושה את זה ברצון. מפחדת מאוד, אבל רוצה.)
בינתיים אני מנצלת את הזמן בעיקר להיות עם חברים, לצאת ולעשות כיף
ביום שישי אני אחגוג עם חברים קרובים, ובשבת עם המשפחה.. ואז טירונות מתנדבים ברבאק XD
(לפחות אני אהיה כל יום בבית והטירונות שלי קצרה. זה בהחלט יקל:))
אז נתראה כשאני אהיה לבושה ירוק
מנורקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
penguin woman