ידידי ישראבלוג,

אני זוכרת לכתוב לך רק כשאני בתחתית עם הפרצוף באדמה. בכל זמן אחר יש לי דברים טובים יותר לעשות. לישון הוא אחד מהם.

הפעם התעוררתי וישר קראתי הודעה מלפני שעה. קראתי בציפיה דרוכה, אך לא היה בה את מה שציפיתי לו. כעס, אכזבה, מחשבות על חוסר תכלית הציפו אותי באופן מיידי. המחשבה על המחר ועל כל הדברים שמצפים לי נצבעה בצבעים של חוסר רצון והיעדר תקווה.

חשבתי שמצאתי פתרון. חשבתי שמצאתי איך להשתין בקשת על העולם הדפוק הזה ולהיות מאושרת. אבל יש באג בתוכנית שלי. כל מגדל הקלפים שלי קרס עלי. 

איזו טפשה... טפשה... פתיה... מה חשבתי שאני עושה. בסדר, נאחזתי בציפורני בשארית הטוב שהיה לי. למה אני מגיבה לזה כל כך קשה? 

אלוהים, תן לי לישון וקח אותי בשנתי.

האפשרויות בוגדות בי.