כשעברנו לדירה הזו התלהבתי מהנוף הנשקף מהחלונות, במיוחד מהחלון הפינתי בחדר השינה שנפרס כמעט על שני קירות, מהתקרה לרצפה. כמו בית מלון, אמרתי. איזה לוקסוס, לא מגיע לי לוקסוס כזה. מעניין מה חושבים וחווים אנשים שחיים את הלוקסוס הזה.

היום אורות העיר מעיקים עלי. אביה של האינפנטה כיבס במכונה את הוילון האטום למרות שאמרו לו מאה פעם שזה אסור, ועכשיו נשארנו עם הוילון החצי-שקוף. אורות העיר המטושטשים החודרים דרך הוילון החצי-שקוף נראים לי בלילה כמחזה אימים של ענקי פלדה שבוהים בי בעיניהם החשמליות, ממתינים בשלווה שתאפגר.

העולם שלי דל, אין ספק. אשמת מי זה? אני מתחילה לפהק רק מהמחשבה שאתחיל למנות את הנסיבות. אני אוגר בגלגל, כמו רבים אחרים. מותשת מכדי להתנגד. לא, אין לי בעיה עם השגרה. השגרה הינה מבורכת. השגרה היא מסגרת טובה לשינויים, היא מאפשרת לי לחזור להתבונן באותם דברים בזווית אחרת. לא, הבעיה שלי היא שאני אוגר מטומטם שלא מפסיק לרוץ קדימה בכל הכוח, למרות שמהגלגל הזה יש רק דרך יציאה אחת.

בוב אומר שיש לי את תסמונת המתחזה. הוא גם חושב שאני מתכנתת טובה למרות שמעולם לא ראה שורת קוד שלי. זה כל-כך נעים לשמוע, וכל כך נופל על אוזניים ערלות. הלוואי שאצליח מתישהו לראות את עצמי באור הזה.

החיים האישיים שלי הם בדיחה עצובה על משבר גיל 30. יש לי שיער צבוע, קריזות של נערה בהפרעה ובטחון עצמי ברצפה. אני מושכת קבלת החלטה חשובה, ואנשים אשכרה קונים את זה שאני שוקלת את האפשרויות שלי בזהירות ונמנעת מצעדים אימפולסיביים. האמת היא שאני סתם בלימבו מפגר ולא טוב לי. ממש לא טוב לי. רע לי אפילו. ובכשרוני הרב, בחיפושי אחר נחמה מצאתי כאב לב נוסף.