כעס הוא צונאמי.

כאחת שהיתה נתונה לצונאמים של כעס מילדותה, הבאתי את טכניקת ההתחמקות מכעס לכדי אומנות. אני יודעת להושיט מה שצריך לפני שביקשו ממני, לקחת צעד אחורה, להדביק את קצב ההליכה, לחקות את טון הדיבור. אני מורידה את הראש ועושה את מה שאומרים לי, כשאני מרגישה שאני הולכת לאכזב אני מתחילה להתפתל ולהמציא שקרים או לחפש דרכי מילוט. הכל, רק כדי שמבטי לא יתקל באישוניו הבוערים של הכעס.

לעיתים הכעס בכל זאת תופס אותי כשאני לא על המשמר.

מובן שלא כל סוג של כעס מפחיד אותי באותה מידה. ככל שאדם יותר קרוב אלי, ככל שאני מעריכה אותו ומחשיבה את דעתו, כך הכעס שלו מפחיד אותי יותר. זה מובן ואפשר להזדהות עם זה גם בלי איזה תסביך ילדות בנושא. כעס היא תגובה עוצמתית שמטרתה לזעזע מערכות אצל האנשים מסביב. לעיתים הכעס נחוץ כדי להזיז דברים ולהעביר נקודה. אווה אילוז מדברת על נחיצותו של הכעס להנעת מחאות חברתיות, אך גם ביחסים בינאישיים לכעס יש פונקציה. הוא כמו מכה חזקה שיכולה להזיז את השניים ממסלול אחד לאחר, מכה שלעיתים נחוצה כשכלו כל הקיצין.

אבל יותר מדי פעמים הכעס הוא תגובה הרסנית ולא נחוצה שמקורה בכאב פנימי שהאדם לא יודע לתמלל לעצמו ולסביבה, לא יודע להתמודד עימו. הכעס עולה כמו צונאמי ופוגע במי שעומד הכי קרוב. האדם הכועס נראה כמו האדם הצודק עלי אדמות. ואני? אני רק איזו חתיכת צדק, לא מי יודע מה, אולי רק צדק של עפר לרגליו. הרי אם משהו הניע תגובה כל-כך חזקה, הוא חייב להיות צודק, איך דרך אחרת. בוודאות חטאתי, בוודאות פישלתי, בוודאות אני צריכה לבקש מחילה.

מי שלימדה אותי להסתכל עמוק באישוניו הבוערים של הכעס היא האינפנטה. והרי היא בת שנתיים וחצי, חווה את התקפי הזעם הקרויים בפי העם טנטרומים על ימין ועל שמאל. אחד הדברים הקשים הוא להחזיק על הברכיים פעוט משתולל שצווח את נשמתו בטונים מן הגיהנום במשך דקות ארוכות, חצי שעה ולעיתים אף יותר. בי עולות תחושות מתחלפות של יאוש, כעס, עצב, פחד. מה עשיתי לא נכון? איך עוצרים את זה? אני מנסה להגיד באופן רפיטטיבי שאני מבינה שהיא רצתה את X, אבל היא לא יכולה לקבל כרגע, ואני מבינה שהיא כועסת, ו... לעזאזל עם זה! באיזשהו שלב אני תוקעת מבט חלול באוויר ומנסה להתנתק מעצמי ומהתחושות שהכעס העצום שלה מעורר בי. העולם הוא חרא מקום, אני אומרת לעצמי. היא צריכה ללמוד להתמודד. ואני צריכה ללמוד להתמודד.

אמנם התגובה האוטומטית שלי היא לחשוב שאני אשמה בכעסו של האחר, אך לאט ובזהירות אני מתחילה להפריד את הדברים ולהבין שצונאמי מקורו בתזוזת לוחות טקטוניים, ולא בחרון אף של אל צודק-תמיד.