ערב המימונה ישבתי בלובי של הבניין עם האינפנטה. היא לא רצתה לצאת החוצה ולא רצתה לעלות הביתה. הייתי עייפה וסחוטה רגשית, עם שקים שחורים בעיניים ושיער מבולגן. לא היה אכפת לי שאינפנטה מטפסת עלי ועל הספה, מפטפטת לעצמה ללא מעש. השומר נמנע מקשר עין איתי כי כנראה הבין שהתרחשה פה דרמה, וכיבד את פרטיותי עד כמה שאפשר לכבד אותה בבניין שמרושת כולו במצלמות אבטחה. 

אורחי המימונה החלו להגיע לחדר הג׳ימבורי אותו סגרו במיוחד לצורך האירוע. נשים לבושות שמלות בצבעים עזים, מדדות על עקבים גבוהים, נושאות בזרועותיהן מגשים מכוסים בנייר אלומיניום; הגברים לובשים מכנסים אלגנט וכיפות לבנות חגיגיות. מי שמבחין בי בזוית העין שולח לרגע מבט מבוהל כאילו ראה הומלס במציאות החגיגית הסטרילית שלו. השתדלתי להסיט מבטי.

ופתאום מבטי פגש בפנים מוכרות: האמא מועד ההורים בגן של אינפנטה.

גבה זקוף, קולה רם, כמו וולקירית היא מביאה עימה משב רוח לוחמני. היא דוחפת עגלה של תינוק שזה עתה נולד ובעקבותיה הולך בנה בכורה, בן גילה של אינפנטה. היא מדברת רוסית בדיאלקט של אישה פשוטה, דיאלקט שבראשי מגחיך את כל הדרמות והמורכבויות של החיים; שבועט לי בתחת וצועק לי ליישר את הגב ולהפסיק להתעסק בשטויות כי צריך ללדת ילדים ולהתמסר להרגלי החיים הפשוטים.

היא מזהה אותי ועוצרת לדבר על הא ועל דא, בעיניה אני רואה שהיא יודעת שאני מהאמהות ההן, המוזרות, שלא כל הברגים אצלן במקום. פריק שואו בלובי הבניין. והילדה מסכנה, בוודאי חשבה.

* * *

היום אני במיטה כל היום. אני עדיין לא בטוחה אם אני חולה או שזה משהו נפשי, כי כמו ענפים עבותים כל הדברים הסתבכו אחד בשני. חיכיתי בבוקר לחמותי שתבוא לקחת פיקוד על אינפנטה החולה ופרשתי לחדר, פשוט התעלפתי לחיקה של המיטה. לא היה לי אפילו כוח להודיע בעבודה. לא ידעתי אם אני בורחת או שיש לי סיבה אמיתית להרגיש רע. תוך כדי שינה הקלדתי הודעות לכל מיני אנשים שדרשו בשלומי וצללתי שוב אל תוך עצמי. מדי פעם מערערים את שנתי רגעי עירות שמזכירים לי על כל מה שיש בחוץ, ובחילה תוקפת אותי. התבשלתי בחלוקי הוורוד הצמרירי והרך שבו נרדמתי, אבל לא היה לי אכפת, לא רציתי לזוז.

אני שונאת את התחושה שאני תלויה בעזרה שלה, שאני תלויה בעזרה של כל אחד. מצד שני, אני לא מסוגלת לקום ולתפקד. ראשי כבד וכואב, אני לא מצליחה להשלים מהלך מחשבתי, לא מסוגלת לגייס כוחות כדי להיות תקשורתית ולחנך את האינפנטה. לא סתם הוולקירית הסתכלה עלי במבט מלא בוז ורחמים. הגראנד פינלה שלי יהיה כשלון חרוץ.