אם כבר יש לי shitstorms של נערה בהפרעה, אז לפחות שיהיה גם את הלוק:

ידידי ישראבלוג,

אני זוכרת לכתוב לך רק כשאני בתחתית עם הפרצוף באדמה. בכל זמן אחר יש לי דברים טובים יותר לעשות. לישון הוא אחד מהם.

הפעם התעוררתי וישר קראתי הודעה מלפני שעה. קראתי בציפיה דרוכה, אך לא היה בה את מה שציפיתי לו. כעס, אכזבה, מחשבות על חוסר תכלית הציפו אותי באופן מיידי. המחשבה על המחר ועל כל הדברים שמצפים לי נצבעה בצבעים של חוסר רצון והיעדר תקווה.

חשבתי שמצאתי פתרון. חשבתי שמצאתי איך להשתין בקשת על העולם הדפוק הזה ולהיות מאושרת. אבל יש באג בתוכנית שלי. כל מגדל הקלפים שלי קרס עלי. 

איזו טפשה... טפשה... פתיה... מה חשבתי שאני עושה. בסדר, נאחזתי בציפורני בשארית הטוב שהיה לי. למה אני מגיבה לזה כל כך קשה? 

אלוהים, תן לי לישון וקח אותי בשנתי.

האפשרויות בוגדות בי.

שלום ידידי הוותיק, ישראבלוג.

זו כבר תקופה ארוכה שנדמה שתכף תלך מאיתנו. הפעם האחרונה נראתה כמו איום ממשי וכולנו הספדנו אותך. אך גם את הפעם הזאת צלחת. חיוור, איטי - לא מה שהיית פעם. משתמשים נטשו אותך ונותרת כמעט לבד.

גם אני לא במיטבי. שנינו ידענו תקופות זוהרות אחד של השניה. טוב לדעת שאתה עוד כאן ואני יכולה לחזור לכאן. אם תרצה, אם יהיו תגובות, אם זה בכלל משנה משהו.

לפני שלושה ימים רציתי לספר לך איך חילצתי את עצמי בגבורה מהבור, אבל תראה אותי עכשיו - שוב נפלתי לבור. כנראה אחד קטן יותר, אבל לעולם אין לדעת. הנפילה ההיא היתה הדרגתית: כל פעם חשבתי שאני חווה מצב רוח זמני וזה יעבור אחרי שאשן או אוכל. לא, לא אוכל. לאכול זה פויה. כן, אתה יודע שנפלתי לזה שוב. גברת שתכף בת 30 נופלת למה שנפלה בגיל 19. הגוף זוכר, לא צריך אפילו לדחוף אצבעות. רק המחשבה על האורחים הלא רצויים בבטן - והדופק עולה ואיתו הבחילה, ומשם זה כבר קלי קלות. אז בבור הגדול ההוא הורדתי יופי טופי את הקילוגרמים של ההריון, והקילוגרמים של זוגיות נינוחה, והקילוגרמים של עבודה בהייטק, והקילוגרמים של מה שזללתי כדי למלא את החור בנשמה. אתה יודע שאני משקרת לך ומדובר בשברי קילוגרמים, אבל מבחינתי אלה היו שכבות ארכיאולוגיות שאני צריכה להשיל מעצמי ולהגיע למשקל שממנו הכל התחיל. וגם שם נראיתי לעצמי היצור הכי מכוער בעולם. 

רציתי למות מדי יום. הייתי מתעוררת בבוקר עם תקווה קלושה שהפעם זה יהיה אחרת, והמוח שלי היה ממית את התקווה הזו, כמו קורע עלה כותרת אחד אחרי השני ואז שומט את הפרח ודורך עליו. עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות: שמתי את הילדה בגן, רכבתי לעבודה, הקלדתי באיטיות שורות קוד וקיוויתי שמישהו ישאל אותי איך אני מרגישה... כדי שאוכל לענות לו שהכל בסדר. 

אבל שנינו יודעים את העובדה הפשוטה שאין לאן ללכת. אז התחלתי לרוץ, הפסקתי להקיא (לא בבת אחת, אבל כבר אפשר להגיד שהפסקתי), התמדתי בפגישות עם הפסיכולוג ודיברתי עם חברים למרות שהרגשתי כמו משקולת בלתי רצויה על הצוואר שלהם. אתה יודע, בוב אמר לי שמעולם לא ראה אותי במקום כל-כך נמוך. אולי זה נכון, אני שבורה למדי, אבל יש משהו משחרר בידיעה שאי אפשר לאיים עליך בכאב. וכאב הוא פשוט תגובה טבעית לעולם. בסך הכל נגמר לי הסומא, ברוכה הבאה לעולם.