ערב המימונה ישבתי בלובי של הבניין עם האינפנטה. היא לא רצתה לצאת החוצה ולא רצתה לעלות הביתה. הייתי עייפה וסחוטה רגשית, עם שקים שחורים בעיניים ושיער מבולגן. לא היה אכפת לי שאינפנטה מטפסת עלי ועל הספה, מפטפטת לעצמה ללא מעש. השומר נמנע מקשר עין איתי כי כנראה הבין שהתרחשה פה דרמה, וכיבד את פרטיותי עד כמה שאפשר לכבד אותה בבניין שמרושת כולו במצלמות אבטחה. 

אורחי המימונה החלו להגיע לחדר הג׳ימבורי אותו סגרו במיוחד לצורך האירוע. נשים לבושות שמלות בצבעים עזים, מדדות על עקבים גבוהים, נושאות בזרועותיהן מגשים מכוסים בנייר אלומיניום; הגברים לובשים מכנסים אלגנט וכיפות לבנות חגיגיות. מי שמבחין בי בזוית העין שולח לרגע מבט מבוהל כאילו ראה הומלס במציאות החגיגית הסטרילית שלו. השתדלתי להסיט מבטי.

ופתאום מבטי פגש בפנים מוכרות: האמא מועד ההורים בגן של אינפנטה.

גבה זקוף, קולה רם, כמו וולקירית היא מביאה עימה משב רוח לוחמני. היא דוחפת עגלה של תינוק שזה עתה נולד ובעקבותיה הולך בנה בכורה, בן גילה של אינפנטה. היא מדברת רוסית בדיאלקט של אישה פשוטה, דיאלקט שבראשי מגחיך את כל הדרמות והמורכבויות של החיים; שבועט לי בתחת וצועק לי ליישר את הגב ולהפסיק להתעסק בשטויות כי צריך ללדת ילדים ולהתמסר להרגלי החיים הפשוטים.

היא מזהה אותי ועוצרת לדבר על הא ועל דא, בעיניה אני רואה שהיא יודעת שאני מהאמהות ההן, המוזרות, שלא כל הברגים אצלן במקום. פריק שואו בלובי הבניין. והילדה מסכנה, בוודאי חשבה.

* * *

היום אני במיטה כל היום. אני עדיין לא בטוחה אם אני חולה או שזה משהו נפשי, כי כמו ענפים עבותים כל הדברים הסתבכו אחד בשני. חיכיתי בבוקר לחמותי שתבוא לקחת פיקוד על אינפנטה החולה ופרשתי לחדר, פשוט התעלפתי לחיקה של המיטה. לא היה לי אפילו כוח להודיע בעבודה. לא ידעתי אם אני בורחת או שיש לי סיבה אמיתית להרגיש רע. תוך כדי שינה הקלדתי הודעות לכל מיני אנשים שדרשו בשלומי וצללתי שוב אל תוך עצמי. מדי פעם מערערים את שנתי רגעי עירות שמזכירים לי על כל מה שיש בחוץ, ובחילה תוקפת אותי. התבשלתי בחלוקי הוורוד הצמרירי והרך שבו נרדמתי, אבל לא היה לי אכפת, לא רציתי לזוז.

אני שונאת את התחושה שאני תלויה בעזרה שלה, שאני תלויה בעזרה של כל אחד. מצד שני, אני לא מסוגלת לקום ולתפקד. ראשי כבד וכואב, אני לא מצליחה להשלים מהלך מחשבתי, לא מסוגלת לגייס כוחות כדי להיות תקשורתית ולחנך את האינפנטה. לא סתם הוולקירית הסתכלה עלי במבט מלא בוז ורחמים. הגראנד פינלה שלי יהיה כשלון חרוץ.

כעס הוא צונאמי.

כאחת שהיתה נתונה לצונאמים של כעס מילדותה, הבאתי את טכניקת ההתחמקות מכעס לכדי אומנות. אני יודעת להושיט מה שצריך לפני שביקשו ממני, לקחת צעד אחורה, להדביק את קצב ההליכה, לחקות את טון הדיבור. אני מורידה את הראש ועושה את מה שאומרים לי, כשאני מרגישה שאני הולכת לאכזב אני מתחילה להתפתל ולהמציא שקרים או לחפש דרכי מילוט. הכל, רק כדי שמבטי לא יתקל באישוניו הבוערים של הכעס.

לעיתים הכעס בכל זאת תופס אותי כשאני לא על המשמר.

מובן שלא כל סוג של כעס מפחיד אותי באותה מידה. ככל שאדם יותר קרוב אלי, ככל שאני מעריכה אותו ומחשיבה את דעתו, כך הכעס שלו מפחיד אותי יותר. זה מובן ואפשר להזדהות עם זה גם בלי איזה תסביך ילדות בנושא. כעס היא תגובה עוצמתית שמטרתה לזעזע מערכות אצל האנשים מסביב. לעיתים הכעס נחוץ כדי להזיז דברים ולהעביר נקודה. אווה אילוז מדברת על נחיצותו של הכעס להנעת מחאות חברתיות, אך גם ביחסים בינאישיים לכעס יש פונקציה. הוא כמו מכה חזקה שיכולה להזיז את השניים ממסלול אחד לאחר, מכה שלעיתים נחוצה כשכלו כל הקיצין.

אבל יותר מדי פעמים הכעס הוא תגובה הרסנית ולא נחוצה שמקורה בכאב פנימי שהאדם לא יודע לתמלל לעצמו ולסביבה, לא יודע להתמודד עימו. הכעס עולה כמו צונאמי ופוגע במי שעומד הכי קרוב. האדם הכועס נראה כמו האדם הצודק עלי אדמות. ואני? אני רק איזו חתיכת צדק, לא מי יודע מה, אולי רק צדק של עפר לרגליו. הרי אם משהו הניע תגובה כל-כך חזקה, הוא חייב להיות צודק, איך דרך אחרת. בוודאות חטאתי, בוודאות פישלתי, בוודאות אני צריכה לבקש מחילה.

מי שלימדה אותי להסתכל עמוק באישוניו הבוערים של הכעס היא האינפנטה. והרי היא בת שנתיים וחצי, חווה את התקפי הזעם הקרויים בפי העם טנטרומים על ימין ועל שמאל. אחד הדברים הקשים הוא להחזיק על הברכיים פעוט משתולל שצווח את נשמתו בטונים מן הגיהנום במשך דקות ארוכות, חצי שעה ולעיתים אף יותר. בי עולות תחושות מתחלפות של יאוש, כעס, עצב, פחד. מה עשיתי לא נכון? איך עוצרים את זה? אני מנסה להגיד באופן רפיטטיבי שאני מבינה שהיא רצתה את X, אבל היא לא יכולה לקבל כרגע, ואני מבינה שהיא כועסת, ו... לעזאזל עם זה! באיזשהו שלב אני תוקעת מבט חלול באוויר ומנסה להתנתק מעצמי ומהתחושות שהכעס העצום שלה מעורר בי. העולם הוא חרא מקום, אני אומרת לעצמי. היא צריכה ללמוד להתמודד. ואני צריכה ללמוד להתמודד.

אמנם התגובה האוטומטית שלי היא לחשוב שאני אשמה בכעסו של האחר, אך לאט ובזהירות אני מתחילה להפריד את הדברים ולהבין שצונאמי מקורו בתזוזת לוחות טקטוניים, ולא בחרון אף של אל צודק-תמיד.

כשעברנו לדירה הזו התלהבתי מהנוף הנשקף מהחלונות, במיוחד מהחלון הפינתי בחדר השינה שנפרס כמעט על שני קירות, מהתקרה לרצפה. כמו בית מלון, אמרתי. איזה לוקסוס, לא מגיע לי לוקסוס כזה. מעניין מה חושבים וחווים אנשים שחיים את הלוקסוס הזה.

היום אורות העיר מעיקים עלי. אביה של האינפנטה כיבס במכונה את הוילון האטום למרות שאמרו לו מאה פעם שזה אסור, ועכשיו נשארנו עם הוילון החצי-שקוף. אורות העיר המטושטשים החודרים דרך הוילון החצי-שקוף נראים לי בלילה כמחזה אימים של ענקי פלדה שבוהים בי בעיניהם החשמליות, ממתינים בשלווה שתאפגר.

העולם שלי דל, אין ספק. אשמת מי זה? אני מתחילה לפהק רק מהמחשבה שאתחיל למנות את הנסיבות. אני אוגר בגלגל, כמו רבים אחרים. מותשת מכדי להתנגד. לא, אין לי בעיה עם השגרה. השגרה הינה מבורכת. השגרה היא מסגרת טובה לשינויים, היא מאפשרת לי לחזור להתבונן באותם דברים בזווית אחרת. לא, הבעיה שלי היא שאני אוגר מטומטם שלא מפסיק לרוץ קדימה בכל הכוח, למרות שמהגלגל הזה יש רק דרך יציאה אחת.

בוב אומר שיש לי את תסמונת המתחזה. הוא גם חושב שאני מתכנתת טובה למרות שמעולם לא ראה שורת קוד שלי. זה כל-כך נעים לשמוע, וכל כך נופל על אוזניים ערלות. הלוואי שאצליח מתישהו לראות את עצמי באור הזה.

החיים האישיים שלי הם בדיחה עצובה על משבר גיל 30. יש לי שיער צבוע, קריזות של נערה בהפרעה ובטחון עצמי ברצפה. אני מושכת קבלת החלטה חשובה, ואנשים אשכרה קונים את זה שאני שוקלת את האפשרויות שלי בזהירות ונמנעת מצעדים אימפולסיביים. האמת היא שאני סתם בלימבו מפגר ולא טוב לי. ממש לא טוב לי. רע לי אפילו. ובכשרוני הרב, בחיפושי אחר נחמה מצאתי כאב לב נוסף.