לעומת מה שקרה עכשיו, ממש עכשיו, לפני בערך רבע שעה.
אני נכנסת הביתה חולצת נלעיים, טורקת את הדלת וצועקת את ה"הייי" הרגיל כדי לבדוק אם מישהו בבית.
אני שומעת את אבא אומר "בואי רגע" מהמשרד למעלה, בגג.
אני עליתי והוא פותח בחיוך כלכך שטני, חיוך שאני כלכך מכירה, וכלכך לא אוהבת..
"פרצו.." ואז אני ממלמלת ממש חלש "לא.." ואז הוא ממשיך "לחנות של דני." ואז אני מרגישה איך על הלחי שלי זוחלת לה לאט לאט דמעה, ואח"כאני מתחילה לבכות.
הסבר קטן :
דני, הוא הטכנאי מחשבים שלנו. המחשב שלי היה בתיקון אצלו.
זאת אומרת, כבר לא.
אבא הסביר לי שאני אקבל מחשב חדש, וזה לא כלכך נורא וזה.
ואני צורחת עליו "אני לא רוצה מחשב חדש! אני רוצה את המחשב הזה! "
והוא שואל אותי, עוד פעם עם החיוך הזה.. "מה היה לך שם שכלכך חשוב?!"
כלכך כעסתי אליו. שהוא מחייך בכזה רוגע.
" כל התמונות שלי מהשנתיים האחרונות!!"
"תמונות זה דבר שאת צריכה לגבות פעם בכמה זמן!"
"טוב שנזכרתם להודיע לי."
טוב.
אז עכשיו, אחרי שנרגעתי קצת, אני אעשה רשימה של הדברים שהיו לי שמה.
בר תיקון :
מסנג'ר
מוזיקה
לא בר תיקון:
תמונות חז"ק 2007
תמונות של 3 פעולות אחרונות.
תמונות חורפיש - למרות שיש את זה גם על המחשב של גלעד. אני מקווה.
תמונות טיול שנתי לקיסריה.
ומה שטוב, שאני דחיתי ודחיתי את הפוסט תמונות הזה.
ואם הייתי עושה אותו, חלק אפילו היה נשמר.
היו שם תמונות כלכך יפות, שכלכך אהבתי.
זה כלכך מתסכל.
כלכך מעצבן.
ומי שפרץ לחנות הזאת, חשב איך לעשות כסף.
לא על מה שיש בתוך בהמחשבים האלה.
והנה להם, עכשיו הדמעות זולגות.
כולה מחשב, לא?
כולה מחשב.
נעמע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
