החיים (ע"ר).

שמתי לב עכשיו, שנכנסתי לישראבלוג שהנושא החם זה "דוח וינוגרד" אני רק רוצה להתלהב קצת.

אליהו וינוגרד הוא דוד של אמא שלי.

הוא קצת אח של סבתא שלי.

הוא קצת דוד-רבא שלי.

^ ^

אז ככה :

אני משלימה עם העובדה שאין לי מחשב, והתמונות הלכו קפוט.

מה שאני שמחה, זה שאינטיליגנציה שלי החליטה לצוץ הרבה לפני שהלך המחשב, והרבה לפני הטיולים שבהם צילמתי את התמונות שכלכך חבל לי עליהם. מילא התמונות. המוח שלי - זוכר עכשיו.

אני זוכרת, צחוקים, אנשים, רגעים, טעמים, מסלולים, נופים ולא רק דברים שהמצלמה יכולה לצלם.

אני זוכרת.

וזה מה שחשוב.

ותודה רבה לפרסקי, שהזכירה לי את זה אתמול.

אני אוהבת אתכם.

אני אוהבת את הבגדים שלי.

אני אוהבת את החדר שלי.

אני אוהבת את הבית שלי.

אני אוהבת את החתולה שלי.

אני אוהבת את ההורים שלי.

אני אוהבת את גלעד.  (וכמה חבל שהוא אשכרה קורא פה, אבל כן. אחוות אחים ^ ^)

אני אוהבת את ה"שחר".

אני אוהבת את החברים שלי.

אני אוהבת את הכיתה שלי. (עד כמה שבתחילת שנה זה לא נראה ככה.)

אני אוהבת את השכבה שלי. (טוב, נו, תפסתם אותי. רק חלק..)

אני אוהבת (לצחוק על ) המורים שלי.

אני אוהבת את הגדוד שלי.

אני אוהבת את השבט שלי.

אני אוהבת את המדריכים שלי. (סליחה פרסקי)

אני אוהבת את הצמידים שלי

אני אוהבת אותי.

ומי שקורא/קרא יומני הנסיכה 7, ואפילו גם 6, בטח קרא את מה שהיא כתבה שם על הגשמה עצמית.

טוב, סביר להניח שאני צעירה מדי בשביל לדעת אם הגעתי להגשמה עצמית או לא.

אני מרגישה שכן.

שטוב לי.

שלא הייתי מחליפה עם אף אחד אחר שומדבר. (חוץ מאת הציצים שלי. אבל זה עוד יישתנה >< )

אני אוהבת הזמן הזה.

שהטכנולוגיה כאילו מתקדמת - אבל לא הכי.

אני פוחדת מהעתיד.

אני פוחדת מהעולם שבו הילדים שלי ייגדלו בו.

אבל יש עוד זמן.

בינתיים יש עוד איזה משהו קטן שקשור להגשמה העצמית הזו שאני צריכה להשיג.

אז להתראות, ודור'קה, אני כנראה בפוסט הבא אחרי שייקנו לי מחשב חדש אעשה פוסט עליך ^ ^

ואגב, איזה מזל שעשיתי את התמונה שלמעלה לפני זה.

כי אין לי אף אחת מהתמונות האלה עכשיו ><

להת', ונראה לי היום אוספים קרשים D:

נעמע ה"אוהבת"