משאלת ליבו של כל הורה בשביל ילדו, או בעצם בשביל עצמו, זה שיהיה כמו כולם. שלא יהיה חריג, שיהיה מקובל בחברה, הרבה חברים, ציונים טובים, שלא יהיה גבוה יותר מדי, ולא שמן יותר מדי, ולא נמוך, לא גיי, ולא שום דבר שהוא לא מקובל.
שיהיה כמו כולם.
טוב , כל חיי, אני הייתי גבוהה יותר.
לא בהרבה יותר, עד כדי שזה יפריע לי ממש.
בעצם פעם ראשונה שזה באמת הפריע לי זה היה בכיתה ה'.
שהרגשתי פשוט מפותחת.
בתחילת כיתה ז' סוף סוף, הרגשתי שלמה עם עצמי. לא שמנה, לא רזה, לא גבוהה, לא נמוכה, לא מכוערת, לא יפה, עם ציונים ממוצעים ואישיות קורנת.
מה שנקרא ילדה לגיטימית.
אני מתחילה עכשיו כיתה ח'.
ילדה רגילה, לגיטימית. ילדה שהכל אצלה כמו כולם.
ילדה שעם הבעיות שלה אנשים מזדההים, ומכירים, ילדה שאת הדברים שהיא אוהבת גם אחרים אוהבים.
אפשר להגיד שהמשאלה הזו התגשמה.
אבל, איפה הייחוד?
איפה אני בכל הסיפור הזה?
***
היה לי דחף לדבר עם זהר בנושא כלשהו, והיום דיברתי איתה עד לא מזמן. ישבנו בדלי קרים (זה כבר נהיה מסורת)
וסתם דיברנו.
אמרתי לה את מה שהתכוונתי לומר לה כשהתקשרתי אליה.
את מה שאני מרגישה, מה שאני חושבת.
היא אמרה לי לרדת מזה,
"את מספיק מגניבה בשביל זה, אבל זה יירצה ממך דברים שאת לא רוצה לתת."
הבועה שהתנפצה לה.
הבועה שגדלה וגדלה, לא במשך הרבה זמן, במשך 5 ימים, גם כן בקושי.
מה שטוב, שהיא התנפצה מוקדם. שהרסיסים מהניפוץ לא יתוזו לכל עבר.
אבל הם הותזו בכל זאת.
אוהבת, נעמע המהורהרת.
אני חייבת להפסיק לנתח כל דבר.
או שלא.
כשזה יבוא, זה יבוא. אין שום דבר שאוכל לעשות נגד זה. טוב, כן. אבל שתקו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
