קשה שלא להקדיש פוסט לדברים שחשובים לך.
יותר נכון, לדבר המעצבנים שחושבים לך.
אני לא אגיד שאין לי כוח לדבר על זה, כי זה יהיה שקר.
יש לי כוח לדבר על זה.
אבל חצי מהמוח אומר כן והחצי השני אומר לא. (ובאמת לא מעניין אותי עכשיו לשמוע בכמה אחוזים מהמוח אנחנו משתמשים.)
לא כיף לי יותר.
עם כל השלמות, והמאגניבות, וכל הדברם הטובים, המעולים, הכיפיים..
לא כיף לי יותר.
ברגע זה, ביום זה, בשעה הזו, אני לא מרגישה טוב עם עצמי, ולא איתכם.
ולא עם הגחמות המטופשות שלכם לגבי עצמכם.
לא עם הביצ'יות ה"אופנתית" הזאת, שלצערי הרב נדבקתי בה.
לא עם הסטיגמות, כינויים, קללות, טונים.. וכל שאר החרא הזה.
לאט לאט, מתחת לאף שלי, הפכתי להיות אחת מאלה שאני שונאת. כמה שזו מילה חזקה, כמה שזו מילה שאנחנו מרבים להשתמש בה גם בצחוק, וגם באמת. שנאה.
אני מקללת " כוסאמק" ואני מקללת "זונה, כלבה" בכל פעם כשמישהו מקבל משהו יותר טוב ממני, לדוגמה ציון במבחן.
לדוגמה חולצה, או חתימה. כשמישהו לא מסכים לעושת משהו שולי, טרחה קטנה פחות בשבילי וכל מיני..
למה הפכתי?
ואת.
כמה שכולם אוהבים אותך.
וכמה שהבטחתי לעצמי שלא לכתוב עלייך, ואני מגיעה למצב שכן, אני כותבת עלייך.
הטימטום, או הטיפשות המזויפת הזאת - איך שלא תקראי לזה זה לא מצחיק. ולמען הפרוטוקול, זה אפילו לא משעשע.
את באמת קשת קליטה לפעמים - אני מודה. אבל לקחת את זה לכיוון אחר לגמרי.
הריבים הכל כך טיפשיים. כל כך. השטויות שאת מדברת ללא הפסקה.
נמאס לי ממך.
כל כך.
אל תרימי את הקול שלך עליי.
שלא תעיזי אפילו.
אני יותר טובה ממך, כמה שעצוב לי לומר את זה - אני יכולה לבד.
את לא.
שנה טובה גם לך.
נעמע המגניבה.
שכבר נמאס לה מהעולם.
אם אני מרגיש עצוב
והכל כבר לא חשוב
רק להיות שוב עם עצמי
כמו חלום שלא נגמר
ואחלום אותו מחר
להיות שוב עם עצמי
כי הגעתי לכאן לבד
ואני לא צריך פה אף אחד
כי לי תמיד יהיה אותי
לא לא לא לא...
אני אוהב להיות רק עם עצמי
בועט בשמש ממולי
אוהב אוהב תמיד אותי
אני אני חושב שרק אני
בועט בשמש ממולי
אוהב אוהב תמיד אותי
אפילו אמא לא מבינה
אני שלי ולא שלה
כי אני שייך רק לי
אף אחד פה לא מוזמן
העולם שלי קטן
יש מקום רק בשבילי
כי הגעתי לכאן לבד
ואני לא צריך פה אף אחד
כי לי תמיד יהיה אותי
לא לא לא לא ..
אני אוהב להיות רק עם עצמי
בועט בשמש ממולי
אוהב אוהב תמיד אותי
אני אני חושב שרק אני
בועט בשמש ממולי
אוהב אוהב תמיד אותי
השיר שלי / הקספרים.
לאן הלכו להם הימים ההם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
