החיים (ע"ר).

זה כבר לא ככה.

***

לא הלכתי היום לבית ספר,

ברשותה של אמא כמובן, אבל בכל זאת לא הלכתי.

המסיבה ביום שישי הייתה גרועה, למסיבות אני לא אלך בזמן הקרוב לפי המסקנות שהסקתי.

הפיצות שאכלנו שם גרמו לי להקיא, ואז לקום לפנות בוקר ולהקיא עוד פעם.

כל יום שבת כאבו לי הרגליים, לא יודעת ממה אפילו - והרגשתי ממש קבצ' ורע.

   להיות יום שלם לבד, כשאתה מרגיש חרא פיזית, וכל מה שהיה לי לעשות זה את התשבץ של "ידיעות"

ולחשוב....  אז חשבתי יותר מדי, כמו שאני נוטה לעשות שיש לי יותר מדי זמן פנוי.

ואז הגעתי לכל המסקנות האמיתיות והנכונות, רק בהגזמה מוחלטת שהשתלטה עליי, והתחלתי לבכות, להתעצב, לכעוס, לשנוא, להתעצבן ועוד המון דברים בסערת רגשות בלתי מוסברת. הוצאתי הרבה מאוד על פרסקי, שלא באמת הבינה מה אני רוצה ובאיזה מצב נפשי אני הייתי באותו הרגע.

חזרתי לעצמי.

הייתי במועצה היום, ואצל אורלי והיה ממש נחמד.

היא מתחילה כבר לעלות לי על העצבים.

"דיברתי עם ה'חברות' שלי לפני כמה ימים, ודיברנו עליכם ועל הציצי שלכם,

ועל של מי כל אחד אוהב ויאדה יאדה יאדה"

"נו, תספרי..."

"אמרנו שלא נספר.."

ה'חברות' אלה הבנים. וגם כן, לא קרוב אפילו לכל הבנים. תום, גולדשמיד, טל, שמיר.. וזהו בעצם.

אז מה את אומרת לנו את זה ?!

יופי, אפשר להתפלץ ממך. מה את כל כך מבסוטה שהם מבלים בחברתך,

ואת יודעת דברים שאנחנו יענטו לא.

את תופסת מעצמך יותר מדי, כל אחת מאיתנו בעצם עושה את זה.

אבל את עושה את זה בדרך מיוחדת " אין לי חברות, אז אני הולכת אליהם !"

את לא מנסה אפילו שיהיו לך חברות.

חברות זה דבר הדדי, את אולי מתייחסת לכל החבורה הזאת כחברה אחת וזהו.

וזה לא ככה, את יכולה להיות חברה של אחת ושל אחת לא.

זה לא הולך בקבוצה.  ככה את מרחיקה את עצמך מאיתנו, ולאט לאט את תישארי לבד.

ואני לא רוצה שתישארי לבד, אני אוהבת אותך. את גורמת לי להתרחק ממך.

את לא מרוצה מהגוף שלך, אז למה לרדת על שלי?

-

הכל ידוע מראש,

אבל בני האדם פשוט לא מספיק חכמים בשביל לראות את מה שמונח מתחת לאף שלהם.

לילה טוב.

נעמה