החיים (ע"ר).

כתבתי פה פוסט, ממש ממש חופר, ממש ממש אמיתי,

שממש היה חשוב לי לכתוב,

אבל קראתי את מה שכתבתי, והגעתי למסקנה שזה פשוט שטויות במיץ גזר.

כל מה שכתבתי היה מבוסס על סיפורים טיפשיים שהאכילו אותנו בכל הסרטי תיכון האמרקאיים הטיפוסיים,

הסרטי נעורים כגון " יורוטריפ " , "אמריקאן פאי" , וכל מיני שאני פשוט לא זוכרת כרגע, ואני מאמינה שאתם הבנתם את הפואנטה.

כל הבנים הבלונדיניים עם העיניים הכחולות, אלה שנכשלים בלימודים אבל התעודה שלהם מנצנצת ממאיות בגלל שהמורה מאוהבת בהם גם בסתר ( ואני לא אתפלא אם בסוף הסרט ייתפלא שהם גם שכבו איתה.. ) , כל השחקנים היפים והחתיכיים, שנבחרו בקפידה, הבנות הכוסיות והמעודדות, עם הציצים המושלמים, בדיוק בגודל הנכון, והשיער החלק והגולש, שכמובן יוצאות עם שחקני קבוצת הפוטבול של בית ספר, כל ההבדלי מעמדות בין ה"חנונים" ל"מקובלים" וכל השטות הזו,

ואני שואלת :

עד כמה זה מציאותי?!

אני מסתכלת על השכבה שלי, שכבת ח' רגילה לכל דבר, 6 כיתות, 35 תלמידים בממוצע בכל כיתה, אני לא יכולה להצביע על מישהו ולהגיד " הוא מקובל " מהסיבה הפשוטה שזה מחולק לחבורות, מבחינתי, ילדים שאני לא מסתובבות איתם, והקשר שלי איתם הוא כמעט אפסי, הם " לא מקובלים " , כי החברים שלי, החברה שלי, לא מקבלת אותם , ות'אמת שהם גם לא מנסים להתקבל.

וכנ"ל הם כלפיי.

אולי אני תמימה, אבל בכל זאת..

זה לא באמת ככה.

לא בעולם שלי , לפחות.

כמה שרע לי לפעמים, כמה שאני מרגישה בודדה וחסרת חברים,

וכמה שאין לי למי לפנות אליו, וכמה שאני לבד בשישי בערב, וכמה שאני לא נפגשת עם אף אחד במהלך השבוע אחה"צ,

וכמה שלאף אחד זה לא משנה,

לא עושה אותי לא מקובלת.

זה עניין של בחירה.

האומנם?

ואיכשהו, למרות שיש בתמונה הזאת איזה 40 איש,

הוא ישר קפץ לי לעין.

מה קורה לי?