לשבת ולחשוב.
מה קרה לי?
למה?
פוסטמה.
למה את חושבת את עצמך?
למה את עושה מעצמך כזה סיפור גדול למרות שאת גרגיר קטן מתוך ה-7 וחצי מיליון גרגרים שחיים במדינת ישראל?
מה אני אעשה איתך עכשיו?
כלום?
צביעות? זה מה שיעזור לך?
מה עוד? מה עוד?
תהיי עצמך בשם אלוהים!
אבל מי את באמת?!
מי את?!
אף אחד לא באמת שם עלייך זין!
כל הפוזות שאת עושה!
חשה ת'צמך יותר מדי.
אבל מה עכשיו?
אז תמשיכי ככה? לדפוק ביקורת לכל אחד?
אבל מה איתך?
מה איתך?
את משגעת אותי, ואני צריכה ללמוד להשתלט עלייך, לעצב אותך כמו שאת צריכה להיות. כמו שאת אוהבת, כמו שאת צריכה, כמו שאחרים אוהבים אותך, כמו שאחרים נעזים בך, לעצב אותך ככה שתוכלי לשלוט ביכולות שלך, ברגשות שלך, שתהפכי להיות בובת פלסטיק שנשלטת על ידי עצמך.
אבל עד אז?
עד שאני אצליח לעשות את זה?
מה עכשיו?
תבואי לקראתי, תהיי את.
יאהבו אותך.
באמת שכן.
את עם המכנסיים המשובצות.
את עם השיער.. איזה שיער.. ארוך ארוך, רפונזל ממש.
העיניים, איזה עיינים. כחול לבן - גאוות יחידה תמידית.
את עם המיליון ואחת כובעים.
אבל רק באחד את משתמשת שבט איתן אימפריה בכחול לבן.
הנעליים הירוקות או הסנדלים התנכיות, שבלעדי אחד מהם את לא זזה לשום מקום.
השנאה העצמית שלך.
האהבה העצמית שלך.
ההערכה העצמית שלך.
השנאה של הסביבה שלך.
האי הבנה של אחרים.
האי הבנה שלך.
הרצון להיות כמו כולם, אבל להיות גם מיוחדת.
הרצון להיות הכי מיוחדת בעולם, אבל גם כמו כולם.
הבגרות הזאתי, שיש רק בך. שאין באף אחד אחר.
היזמות, הרעיונות, המחשבה.
הניצוץ בעיניים שלך, שאף אחד לא מרגיש אותו חוץ ממך.
ההרגשה שאת לא רצויה.
ההרגשה שהם שונאים אותך, שגורמת לך לשנוא אותם.
האהבה שנשפכת ממך, שאין לך למי להעניק.
הרצון לאהוב, ולהיות נאהבת, גם ע"י המין השני.
להיות נעמע.
אוהבת, או שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
מה אני אגיד? 