נקודת מבט שונה..

פאום מרגישה כ"כ שונה...

לפעמים מרגישה שכ"כ רע לי ומתחשק לבכות ואני מרגישה את הדמעות באות אך הן לא מתחילות לזלוג.

סודות ישנים חדשים רודפים אחרי פתאום אחרי הרבה זמן.

שוב אותה תחושה של נטישה רודפת אחרי כמו צל מעורפל.

הייתי כ"כ בטוחה בעצמי, ידעתי מה אני רוצה ולא פחדתי לעולם לעשות משהו שגוי. לא התחרטתי על דבר לא משנה מתי למה ואיפה. 

עכשיו זה הפוך.  אני לא יכולה לעשות יותר רק מה שהלב אומר לי. תמיד יש את הסובבים.

ואי אפשר לחזור אחורה בזמן בשביל לתקן טעויות ישנות.

כל מה שנשאר זה רק זיכרונו יפים וטובים אך בו זמנית גם כואבים מהעבר שלא יחזרו יותר.

הרגשה כאילו הולכת כנגד הגורל.

אנשים אומרים שצריך להקשיב למה שהלב אומר ולעשות כך. אבל לא תמיד זה אפשרי. תמיד יש את הקיר שיפריד בין לבין. הם שחכו שיש גם את האיזון בין המוח ללב. אצלי כוח הלב הולך ונחלש.  אולי זה מה שבעצם גורם לי להפסיק לפחד לפעמים ולהוציא הכל החוצה מבלי לפחד יותר מהתגובות של הסובבים. אולי זו עצם העובדה שהכל כבר לוחץ ולא נותן לנשום יותר, החשק לחופש ולעצמאות.

אני כ"כ צריכה את הזמן הזה כדי לחשוב ובו זמנית להתנתק מהכל.

זה הפך להיות בישבילי כבר כמעין "איום" נפשי.

איכשהוא גם טוב לי וגם רע לי בו זמנית.

[ואני כ"כ רוצה כבר להיפטר מההרגשה הזו כמה שיותר מהר.

עד הפעם הבאה...

אוהבתותכם.. =)LuLu(=    

3>3>3>3>3>3>