Komorebi

ובכן, השתחררתי מצה"ל!

כן, כן... סוף סוף.

האמת שאני משוחררת כבר שלושה שבועות, פשוט לא יצא לי לעדכן.

וגם השתחררתי בזמן הכי לא טוב- יום אחרי שהתחיל מבצע "עמוד ענן".

הייתי צריכה להגיע לבסיס ביום חמישי עם מלא אזעקות בדרך, כל שניה הייתי צריכה לרדת מהאוטובוס עם הנוסעים והנהג, לחכות שהאזעקה תסתיים, לקוות שזה לא יפול לידינו ולחזור לאוטובוס.

טוב, זה סוג של מציאות כזו שטיפה התרגלתי אליה... אבל הפעם זה היה יותר מסיבי, כמו שאתם בטח יודעים.

ובכן, לא שהיו לי חששות שלא אשתחרר, אבל אכן שוחררתי בזמן הבלאגן... לא הספקתי להיפרד מכולם כמו שצריך בגלל כל הבלאגן שהיה בבסיס וכל המילואימניקים וכד',

אבל אני שמחה שכן הספקתי להיפרד מהאנשים החשובים לי במחוז3>

באמת שאני משוחררת כבר שלושה שבועות ואני כבר מתגעגעת לחלק מהאנשים (באמת שיש כמה שנכנסו לי ללב!).

אני חייבת לציין שהתקופה של השנתיים האלו הייתה ממש... On and off.

יש לי את המילה הכי טובה לתאר את השירות שלי בצה"ל: Bittersweet. ממש ככה.

אני לא אחפור על זה יותר מידי... (טוב, אולי כן... תהיו מוכנים).

אבל זה התחיל מנובמבר 2010 (17.11.12)... הייתי "מורעלת", רציתי להתגייס, בסיס סגור, הייתי עם ראש פתוח. כ"כ נהנתי בטירונות ובקורס ולא היה אכפת לי שהיו קוראים לי "צעירה".

ואז הגעתי לגדוד "קדם" ופה הייתה נפילה רצינית. רציתי בסיס סגור, לא הייתי בטוחה מה זה גדוד ומה זה גדוד קדם בכלל... ומי חשב שלפיקוד העורף יש גדוד בכלל?!

אבל הייתי עם ראש פתוח ובאתי ואחרי חודש וקצת קלטתי שהמקום הזה כ"כ לא בשבילי. לכל אחד שם היה אכפת מעצמו, מהחבר'ה הרגילים שהוא מכיר, ולא בא להם להיות בייביסיטר לצעירה חדשה. אפילו החבר'ה במשרד...

אז פה ושם התחברתי לאנשים, אבל לא באמת התחברתי, התחברתי לאנשים כדי שלא אצטרך ללכת לאכול לבד (בחיי שהיו ימים שלא הלכתי לאכול!).

באמת שאלו היו ימים קשים! חודשים! חצי שנה "ביליתי" במקום הקקה הזה!

ובאמת שאני לא בנאדם סגור ואני בנאדם חברותי ועובדה שהתחברתי לאחרים במקומות אחרים (נגיע לזה אח"כ)... פשוט המקום הזה היה פשוט... לא בשבילי.

שוב, כמו שאמרתי, לכל אחד אכפת מעצמו ומהמעגל שלו. כל אחד שבוז (בחיי שכולם שבוזים שם!), הגדוד גם חדש, כולה שנה וקצת על הרגליים (הוקם ב- 2009). לא באמת הייתה התנהלות כמו שצריך שם.

ואחרי מלא בכי, מאבקים, אפטרים וסגירות שבת (סוגרים אחד 1 ל- 3! כולה שלישה מסכנה) - קיבלתי תשובה חיובית על טופס 55!

מי היה מאמין שאני אצליח לצאת משם בעזרת טופס 55?!! אני הבנאדם הראשון שיצא מגדוד קדם בעזרת טופס 55 (אנשים- עשיתי היסטוריה! אחריי יצאו הרבה משם בעזרת טופס 55...).

בחיי ששמחתי ולא היה אכפת לי ששמעתי שאני הולכת להגיע למקום בשם "מחוז דרום", שמחתי קודם לצאת מהמקום הנוראי ההוא (בדיעבד, היו לי כמה רגעים כיפים בגדוד, אבל לא יותר מהרגעים הנוראיים).

ואז אחרי חצי שנה בגדוד קדם- הגעתי למחוז דרום. כן, מקום תקוע באמצע שומקום (טוב, סוג של), מקום של יומיות הפעם, שבכל יום לוקח לי שעתיים וחצי להגיע באוטובוס מהבית לשם.

הבנאדם הראשון שקיבל אותי שם היה בן, המפקד הכי טוב שהיה לי! ואז הכרתי את חן, אחת הבחורות הכי חמודות ומצחיקות שקיימת (אם רק תשמעו את הצחוק שלה- אתם נופלים על הרצפה. היינו קוראים לה סוס ים. אחחח...)

בחיי שזו הייתה תקופה של "אור". שנהנתי להיות בצבא! ולא הייתי אפילו מתלוננת על הנסיעות הארוכות כל יום ועל זה שהייתי יוצאת ב- 4 מהבסיס ומגיעה ב- 7 הביתה... היה לי כיף!

ואז בתחילת 2012 בן השתחרר... ואני וחן קיבלנו מפקדות קצת... מכשפות. באמת שבהתחלה הן היו בלתי נסבלות! (אח"כ עוד התחלתי פה ושם ללכת לקראתן ואולי לנסות לחבב אותן. אין טינה כיום).

לחן היו קצת יותר בעיות ובגלל זה היא יצאה מהשלישות לגמרי (לקח לה איזה ארבעה חודשים!!) ואני... אני נשארתי לטחון. וטחנתי הרבה. סגרתי מלא לילות, גם כסמל תורן וגם בשלישות (לא כתורנית שלישות או משהו כזה- נטו עבודה!)

ואז הגיעה לי פרטנרית לשלישות. רותם. אחת הבחורות הכי מדהימות! באמת שלא יכולתי לבקש פרטנרית אחרת!

ושתינו טחנו את חיינו בשלישות, במיוחד לקראת ביקורת אכ"א- אבל תמיד היינו עובדות עם מוזיקה ברקע, ועד כמה שטעם המוזיקה שלי שונה מטעם המוזיקה שלה- היינו עושות נוסטלגיות "המורדים" והיינו שומעות שירים מטלנובלות ישנות שהיו פעם בויוה... כן, זה מטומטם, אבל ממש נהננו מזה!

היינו קונות מלא חטיפים וטוחנות בשעות מאוחרות תוך כדי עבודה. היינו מדברות בלילה במיטה עד שעה מאוחרת...

כל פעם היא והמש"קיות ת"ש רצו להרוג אותי בבוקר כי אני לא קמה מהשעון מעורר שלי ואני שמה מיליוני שעונים מעוררים כדי לקום- שעתיים לפני השעה שצריך לקום! (כן, אני עדיין עושה את זה XD)

אחחח... באמת שעם כל הטחינות והעצבים- היה לי כיף!

ויש גם את אודיה, בחורה מדהימה, מדהימה שאין עליה! מתה על הבחורה הזו!

איזה כיף היה להעביר ימים של צחוקים עם החבר'ה האלה... חן, רותם, אודיה, ענבר, נטע, שירה, רבקה, טלי, טל, קרן, אסף, נלי, שגיב... ועוד מלא אנשים.

ואז קיבלתי סמל ואני לא הרגשתי עדיין את הסוף, וממש נטחנתי עד הסוף, הוציאו לי את כל המיץ... ואז חודש לפני השחרור שלי- הגיע הזמן לביקורת אכ"א ועברנו אותה! (עדיין אין ציון, ועד כמה שהשתחררתי- אני עדיין מתה לדעת מה הציון! לפחות אנחנו יודעים שעברנו!)

ואז אחרי ביקורת אכ"א אצלנו- הלכנו לעזור למתכים לעבור ביקורת אכ"א! (נו, אמרתי או לא אמרתי שטחנו אותי עד השנייה אחרונה?)

אבל גם שם היה מצחיק. עם הרבה תסכולים. יש שם כ"כ הרבה בלאגן! אבל עופרי בנאדם כ"כ מעופף והיא מצחיקה ברמות! בקיצור, היה מצחיק וגם הם עברו ביקורת אכ"א, מסתבר... אבל הודיעו להם מראש שהם עברו על הקשקש ורוב הסיכויים שיקבלו ציון ממש נמוך (שזה ממש לא טוב, אבל היי- הם עברו! חח).

ובכן, ואז הגיע זמני להתחפש"ש ולהשתחרר.

ועכשיו, אני שמחה שהשתחררתי וכן, זה עשה לי טוב! אבל אני מתגעגעת לאנשים שם ועד כמה שזה ישמע מטופש ומפגר - ממש רציתי להיות שם במבצע "עמוד ענן". איך שנאתי שהיו מקפיצים אותי תמיד בסדיר ואיך תמיד היו הנפצות מטומטמות ואיך היו מסנג'רים אותי בזמן הסלמות/תרגילים... אבל ממש רציתי להיות שם. אבל יש לי פטור ממילואים (שוב, לא שביקשתי את זה... "צמצום כוחות המילואים", שיהיה להם בכיף, אני לא מתלוננת).

ועכשיו... עכשיו יש עתיד לפניי. עתיד שעדיין נראה מעורפל.

כרגע נרשמתי לפסיכומטרי (יאי וואוצ'ר מהצבא!). בא לי למות... פשוט תהרגו אותי.

הייתי כ"כ גרועה במתמטיקה בבית ספר. אני רק רואה את החוברות הכנה- רק רואה מתמטיקה ואני רואה שחור!

לא זוכרת אחוזים! לא יכולה לראות יותר חזקות ושורשים ומשולשים ובעיות מילוליות... אעאעאעא! בא לי לקבור את עצמי!

ועדיין לא התחלתי את הקורס בכלל! ביום רביעי, ממש בקרוב, מתחילה.

אני יודעת שהם מלמדים טריקים וזה, ואני אנסה להגיע בראש פתוח ואני כן אשב ואלמד - אבל אני כ"כ מקווה שאני אצליח לצאת עם ציון שאני אהיה מרוצה ממנו וציון שיעזור לי להתקבל ללמוד מה שאני רוצה.

אוח, החיים קשים. בא לי לחזור להיות ילדה קטנה.

בעצם יודעים מה? התקופה של כיתה י"א הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי... אני רוצה לחזור לשם. אם זה היה אפשרי- הייתי עושה את כיתה י"א כ"כ הרבה פעמים (רק אם רק הייתי נשארת בסביבת החבר'ה שלי וכד'). כן, הייתי מסכימה גם לעשות כל שנה ושנה בגרויות ושטויות כאלה. כן.

הו וול, כמה חבל שזה לא אפשרי ואני צריכה לעשות פסיכומטרי ולהמשיך לגדול ולפתח לעצמי עתיד שנראה כ"כ מפחיד ולא לדעת מה הולך לקרות לפני כל צעד...

מה שכן, אני ממש מקווה שהדברים יילכו לי בצורה שאני רוצה.

פסיכומטרי->עבודה מועדפת->לאסוף כסף כמו שצריך->טיסה לדרום קוריאה ויפן->להתחיל ללמוד.

כן, זה מה שאני רוצה, בסדר הזה. האם זה יקרה בדיוק ככה? אי אפשר לדעת. אני מקווה שכן.

והטיסה לדרום קוריאה ויפן ממש חשובה לי!

אני קצת מרגישה שאנשים מסביבי לא מבינים כמה זה חשוב לי... דרום קוריאה בשבילי זה לא "אה, גאנגנאם סטייל" ויפן בשבילי זה לא "אה, סושי! אה, מנגות ואנימות",

אני ממש אוהבת את התרבויות האלה!

את יפן התחלתי לאהוב בגיל 14 בערך והתחלתי לאהוב בגלל השפה! לא בגלל סושי ולא בגלל אנימות ומנגות. בעצם אני לא כזה אוהבת אנימות ומנגות וגם לא אהבתי סושי עד בערך גיל 18, סתם שתדעו.

עזבו את זה שהייתי מכורה לפוקימון מאז שהייתי ילדה קטנה (ילדה קטנה ומפגרת שבוכה כל פרק שצוות רוקט חוטף את פיקאצ'ו וזה היה פאקינג כל פרק!!xD), אבל השפה ממש משכה אותי וממש התלהבתי מתמונות של פריחת הסאקורה (נו, והייתי טינאייג'רית... אהבתי את המראה של הבחורים! במיוחד את העיניים!)

ואת האהבה שלי לדרום קוריאה... התחלתי מכיתה ט'. מ- 2007.

אז אמנם התחלתי עם סדרות קוריאניות (שאני מודה לויוה שהביאו אותם לארץ! כל הכבוד!)... אבל משם זה נמשך לאהבה שלי לשפה, לתרבות, למאכלים, למוזיקה...

לפעמים אני קצת נשמעת כמו פאנגירל על להקות וזמרים ושחקנים קוריאנים, שזה קצת מוזר בגיל 20, אבל באמת שהם מדהימים!

הם שרים מדהים, הם רוקדים מדהים (וזה לא נראה גיי בכלל!... טוב, אולי רק חלק~ חח), הם משחקים ממש מקצועי!! באמת שהם מוכשרים.

והתרבות שלהם ממש מעניינת, הם לא באמת פרימיטיביים כמו פעם, הם יותר מודרניים, אבל הם עדיין שומרים על הכבוד שלהם והם עדיין מנומסים (ולפעמים לא כשצריך), הם אוהבים לצאת לשתות סוג'ו בלילה עם חברים ותמיד יש את החבר שיסחוב את החבר השיכור על הגב (ממש יעשה לו שק קמח!).

זה נשמע כ"כ קיטשי, אבל אני ממש אוהבת את זה!

אם הייתי מסוגלת והייתי יודעת שאני אסתגל לבד במקום כזה - באמת שהייתי שוקלת לעבור לחיות שם. אבל לא, זה לא בשבילי... אני לא מאמינה שאני אצליח לחיות שם לבד בלי אף אחד שאני מכירה.

אבל אני ממש ממש רוצה לטוס לשם. אני רוצה לחוות את המקום הזה בעצמי!

באמת שאני חייבת לעצמי את זה!

ועכשיו, אחרי שחפרתי לכם כ"כ הרבה- אני אפרוש.

אני מאוד מקווה שהדברים יסתדרו לי כמו שאני רוצה או מקווה.

ונסגור את הפוסט הזה באמירה קוריאנית - 화이팅! !

שזה "Hwaiting" או "Fighting", איך שתרצו לומר את זה. (שזה בעצם מילת עידוד, כמו "בהצלחה" או אם תגידו לי "Irit hwaiting" אז זה "Go Irit!". בקיצור, עידוד.).

아자, 아자! 화이팅!

Aja, aja! Fighting!

:)