היי, עדיין יש לי בלוג. מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא הייתי פה כמעט חצי שנה. וגם כש"הייתי" פה, לא טרחתי לעדכן יותר מדי. אוי, אני פשוט חייבת להודות יום אחד שאני פשוט לא בנויה לתחזוק בלוג. יותר מדי עבודה ורגשות אשם בעקבות חוסר עדכונים. אבל מה אני יכולה לעשות, ישראבלוג הארור מושך אותי אליו כל פעם מחדש. אני מניחה שזה בגלל שאיכשהו בישראבלוג אני הופכת למשהו שהוא יותר ממה שאני בדרך כלל, מין ישות פיוטית שכותבת אפוסים נשגבים על חייה המרתקים. [עזבו את זה שאני בסך הכל מתבגרת שמתלוננת על החיים שלה, תנו להתפלש קצת בזחיחות.]
אז הנה אני, חוזרת לבלוג מעלה האבק שלי. וזה האמת מרגיש די טוב. אני פתאום מבינה שהתגעגעתי לגיגית הרדודה והסוערת שלי, שאליה אני יכולה לשפוך את כל הקיא המחשבתי שלי. [סלחו לי על הדימוי המקסים]
אז עברה עלי תקופה קצת קשה. לא היה לי כוח לכלום, לא לבצפר, לא לסביבה שמחוץ לחדר הסגור שלי ולא לעצמי.
אבל בזמן האחרון אני שוב על הרגליים, בסך הכל מיחלת שהשנה המזדחלת הזאת תגמר כבר כדי שאני אוכל לעוף לחודש לאמריקה למחנה הבינלאומי הכי מגניב בעולם שאני מבטיחה לחפור עליו בהזדמנות.
אני די בטוחה שהייתה לי נקודה להעביר כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל מאז עברו כבר איזה שעתיים ואיבדתי אותה. דעתי מוסחת בקלות.
אז קחו את זה כהבטחה לבאות. לכו תדעו, אולי אני באמת אחזור לפה!
אה, ותודה לקורא הכי הזוי שאי פעם היה לי, שהזכיר לי ברוב טובו שהבלוג האהוב שלי עדיין קיים, ושהיה לו יום הולדת 3 במרץ. (:
[בתקווה שהשיר המדהים והחדש למדי הזה של פליט יעלה כמו שצריך ויפיץ אצלכם קצת אהבה ממני]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נִיָה
