אז כן. היום בבוקר התעוררתי עם תחושה חונקת של בדידות. כמו כותונת משוגעים עבשה שקושרת אותך בשלשלאות ברזל. אני חושבת שכל הקטע עם אנאבל ורותם וכל אהבה נכזבת אחרת שאי פעם הייתה לי סוף סוף מגיע אלי. פתאום יש לי חלומות מוזרים, של אנשים שפשוט מחבקים אותי. חיבוק פשוט שמלא בכל כך הרבה אהבה וביטחון, שגורם לי כמעט לבכות מאכזבה כשאני מתעוררת ממנו.
אני מתחילה קצת להתייאש מעצמי. מעצמי ומכל האהבות הבלתי אפשריות שלי ומכל מי שלא מוכן לאהוב אותי בחזרה.
אוף. אני נעשית נואשת. תנו לי עוד קצת זמן ואני אתחיל לתפור לעצמי מאהבים. [או שבעצם לא.]
בנושא החדשות השמחות יותר, אני מתחילה לראות את אנאבל לאט לאט בתור חברה טובה מאשר עוד אהבה בלתי אפשרית. שזה נורא טוב, בגלל שאני לא אהיה מסוגלת לוותר עליה בעד שום הון שבעולם. אנחנו קרובות יותר מדי בשביל שאי אילו רגשות מהצד שלי יהרסו את זה.
וגם יש לי הרגשה שהיחסים שלה עם החבר הארור שלה מתפוררים לאיטם. [*ריקוד ניצחון*]
אח. ביום שהיא תזרוק אותו אני אהיה כל כך מאושרת.
אני חושבת שאני עלולה להפוך את השירים למשהו קבוע. אני אוהבת לשמוע מוזיקה כשאני קוראת וכותבת, אז הנחתי בלי לשאול אתכם שגם אתם תהנו מהמתנות הקטנות שאני משאירה לכם בסוף הפוסט. נו, אבל למי אכפת מכם. אני סתם אוהבת את הטעם שלי במוזיקה.
צ'או, אנשים, אני לא במצברוח לחפור. אבל טוב להיות בסביבה. ניה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נִיָה