גיגית הגיגיי

אני מניחה שעברו שנתיים מאז שכתבתי כאן משהו. ובכל זאת, אנשים נכנסים למזבלה האינטלקטואלית הזאת? למקום שאליו האישיות המתבגרת שלי הגיעה כדי לנער מראשה את שבבי המחשבות הלא רלוונטיות שלה?
אני מסתובבת קצת בטיוטות ובפוסטים ישנים וממש מתחשק לי לשרוף את החורבה הזאת. אבל, מצד שני, כל כך מפתה לחזור לכאן. ידעתם ששנתיים לא כתבתי משהו בעל משמעות? המילים שלי נאגרות מאחורי סכר אדיר של אי יכולת לחלוק את המחשבות שלי עם אדם אחר. צוואר הבקבוק, הנני. לפעמים יש לי מעידות קלות של משיכה לכתיבה, אבל בדרך כלל אני משככת את הדחף עם בהייה חסרת משמעות או משהו חדש להסחת הדעת.

האם התגעגעתי? בטח.

האם אני מתכוונת לחזור?

קשה לומר. ברור שכשאני חוזרת לכאן מיד נובטות להן שאיפות רמות מעלה של כתיבה, השבת העמוד הזה לתהילתו הקודמת. יש לו את הותק, והיה לו פעם גם קהל קוראים נאמן. קהל קוראים שכשנתתי לו את האפשרות לתקשר איתי, קפץ על ההזדמנות. זאת הייתה הרגשה טובה, אנשים שהרגישו שאני מספיק מעניינת בשביל לגשר מעל חומת האנונימיות ולנסות להכיר אותי. מעניין אותי מה קורה איתם היום. מצאתי אחת מהם בפייסבוק, מישהי שחשבתי (ועדיין חושבת) שהיא ממש מגניבה, וכדי להוכיח שגם אני מגניבה שיקרתי לה לגבי המון דברים לגביי. סדרות שראיתי, ספרים שקראתי. בתכלס סתם עשיתי צחוק מעצמי ועכשיו כשאני קוראת את המיילים האלה ממש ממש ממש מתחשק לי לקבור את עצמי. מתחשק לי גם לדבר איתה ולהוכיח לה שאני מוצלחת יותר עכשיו. (הייתם מאמינים שקראתי לדוקטור התשיעי הדוקטור הראשון??? באמת??? כמה מביך).

את אותן התחושות אני מרגישה כלפי רותם, שהכאב הגדול שכרוך באהבה החד צדדית שלי אליה דירבנו אותי לפתוח את הבלוג הזה ב2008. 2008! הבלוג הזה בן חמש!!! קשה להאמין. בכל מקרה, רותם. כמה אני רוצה לדבר איתה שוב, רק קצת. אולי קצת הרבה. התגעגעתי אליה, בלי שום קשר לרגשות שהיו לי. לא דיברתי עם אף אחד מהתקופה הזאת בחיים שלי כבר המון המון זמן, וזה גורם לי לרצות לשבור את הסטטוס קוו הזה. לפעמים אני מאוד מתפתה לשלוח לה הודעה, ואז מתחרטת. מה יקרה אם היא תלעג לי? אם כל מה שהיא זוכרת ממני זה את הוידוי ההרסני שלי והדעיכה העצובה של החברות שלנו? מה אם אני אתאהב בה מחדש? היא לוחמת עכשיו בצבא, לעולם שלה אין שום קשר לשלי. ובכל זאת, אני כל כך רוצה להתחבר איתה מחדש. אני עדיין זוכרת איך להגיע לבית שלה ברחובות. אני זוכרת את הכתובת, את הבית, את השמות של כל בני המשפחה שלה. אם תשחררו אותי בחשכה בבית שלה אני אדע למצוא את החדר שלה בעיניים עצומות.

אולי לא בריא להתקע על מחשבות כאלה. אני נכנסת לפרופיל שלה בפייסבוק, מסתכלת על תמונות. היא שונה ובכל זאת בדיוק אותו דבר. השיער שלה חזר להיות ארוך ארוך ארוך, בדיוק כמו כשרק הכרתי אותה. לפני שהיא קצצה אותו והתאהבתי בה נואשות.

אין לי יותר מדי כיוון בפוסט הזה. התכוונתי רק לומר שלום לנתח מהאישיות הצעירה שלי, ואיכשהו הצלחתי להעציב את עצמי מאוד. זה קורה לפעמים.

אבל זה מרגיש טוב, להוציא רגשות בצורה הזאת. הדבר הכי קרוב שהיה לי לזה בשנתיים האחרונות היה טוויית מונולוגים ארוכים לעצמי לפני שאני נרדמת בלילות.

טוב, נראה מה יקרה עם זה. נחמד לי כאן, אבל גם... מוזר.

תהיו טובים.

ניה