יכול להיות שחלמתי עליה היום. כל החלום היה מין מסע נואש למצוא אותה, לראות אותה במו עיני. בסופו של דבר היא מצאה אותי, אבל היא הייתה שונה. שונה באופן שאני מבינה שהוא לא מציאותי בעליל, אבל שוני שגרם לי להרגיש כל כך לא בנוח.
התעוררתי עם תחושת מחסור ריקנית.
אני חושבת שכל המחשבות האלה בזמן האחרון ידרבנו אותי לדבר איתה. אולי עדיין יש לי שבריר רגש כלפיה, שביב נוסטלגיה חמים שמזכיר לי כמה אהבתי אותה פעם. אני די בטוחה שבסופו של דבר אני אכנע ואשלח לה הודעה, ומן הסתם אתחרפן ואכעס על עצמי. לא בטוחה מה יקרה אחרי זה.
אני מתגעגעת אליה. אל הסופ"שים שהיינו מבלות אחת אצל השנייה, הקלות שבה היינו מדברות וצוחקות על דברים מפגרים. הייתי מפגרת בעצמי אז, צל ילדותי וחסר ניסיון של מי שאני היום. כשאני מסתכלת אחורה אני לא באמת מבינה מה גרם לה להתחבר אלי, היא הייתה מבוגרת בשלוש שנים ומצאה זמן לילדה המושתנת שהייתי. אני באמת ובתמים מתביישת במי שהייתי אז, יצור מביך וטיפשי. רבנו פעם על הטעם המוזיקלי שלי, שאז כלל אך ורק מוזיקה קלאסית ודת' מטאל. השתדרגתי מאז.
זה רע מצדי לרצות להוכיח לה משהו? שאני מוצלחת יותר עכשיו? שנסגרתי על עצמי, בניתי אישיות מוצקה, אני כבר לא הילדה המפוחדת ששלחה לה סמס טיפשי עם ווידוי אהבה נואש ואז חזרה בה וברחה לכל הרוחות. אני לא. יש לי פגמים אחרים עכשיו, ולא נפטרתי מכל הישנים, אבל יש לי מעלות שונות שאני רוצה להראות לה. אני רוצה שהיא תרצה לראות אותן, לחקור את האני החדשה הזאת.
אני מניחה שאפילו אחרי כל השנים האלה אני עדיין רוצה שהיא תאהב אותי.
אחח, אולי את עדיין ילדה טיפשה במהותך, ניה. לא יודעת מתי לוותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נִיָה