מהמהמה תפוח אדמה

17.7.13

משוחררת משוחררת משוחררת!

"א' מה את מתכננת לאזרחות?"

"אוהווו מועדפת ולטוס מהארץ הזאת!"

חצי שנה אחרי, נתב"ג

אמא:"ילדה שלי, תשמרי על עצמך ותהי בקשר, שמעת?"

"כן אמא את לא צריכה לבכות. ואל תדאגי אני אשלח לך M&M"

20 שעות אח"כ, שדה התעופה בניו-יורק.

וואו, פעם ראשונה בחו"ל, במקום שהכי חלמתי עליו בעולם, אני בטח הוזה

איכס לא, יש שם זקן שמן ומגעיל שבוהה בי,טוב נזוז.

"TAXI!!!!"

10 שנים אחרי, אפר איסט סייד, ניו יורק.

"Miss Alef, your limo is ready"

"thank you Martin, I'll be right there"

"Miss Alef, 'ELLE' on the phone, they want to know what inspired you on your latest collection"

"Book me a meeting with them"

"Oh! And Miss Alef, Marc called"

"Marc…Marc who?

"Marc Jacobs,your best friend"

"yes…I knew that, I was just kidding, thanks"

שעה וחצי אחר כך, הסטודיו שלי.

*RING*

"Hello?"

"ילדה שלי! מה שלומך, אני מקווה שאני לא מפריעה"

"לא אמא הכל בסדר אני כרגע פנויה לחמש דקות, צריכה להגיע לקוחה..אולי את מכירה אותה, מדונה משהו"

"וואו וואו...עניין רציני...טוב מותק שלי אני מאמינה בך תעצבי את השמלה הכי מהממת שיכולה להיות ונדבר"

"טוב אמא, ביי"

החלום שלי לא השתנה מאז הגן, באמת, אני אפילו זוכרת את הרגע שבו החלטתי מה אני אהיה כשאני אהיה גדולה

שכבתי על הרצפה בסלון של ההורים, ציירתי, שמלה אחרי שמלה אחרי שמלה...

בכיתה ג' התחלתי ללמוד אנגלית, שזה גרר אותי לסדרות,ספרים ושיחות באנגלית

ואז החלטתי שאני אחיה באמריקה. כן, באמריקה, שבחיים שלי לא הייתי שם (או בכל ארץ אחרת חוץ מישראל)

אני זוכרת אותי הולכת עם סבתא למתפרה, סבתא לימדה אותי להכין תיקים, חצאיות, חולצות

אמא לימדה אותי לתפור עם חוט ומחט

אבא לימד אותי לגזור

ואני רק הבאתי את התשוקה והאהבה הבלתי נגמרת שיש לי לאופנה, לבגדים, לתכשיטים, לתיקים,למשקפיים, לנעליים

אני חולמת להיות בינלאומית

שכולם ידעו את השם שלי

שכולם ילבשו את הבגדים שלי

אני רוצה לבקר בכל בעולם

לפגוש את כל התרבויות

ללמוד את כל השפות

שכולם יגידו "וואו, הישראלית שהגיעה מקיבוץ קטן, מה זה בכלל קיבוץ?"

עשתה את זה בגדול.

אני רוצה שיהיה לי הרבה כסף שאני אוכל לקנות בגדים יקרים, שאני אוכל לקנות נעלי עקב שעולות קצת יותר מ200 שקל

שאני אוכל לתת למשפחה שלי כסף, שלא יחסר להם שום דבר

שהאנשים שאף פעם לא האמינו בי יקבלו את ה"אמרתי לכם שייצא ממני משהו" לפרצוף

ושהאנשים שהאמינו בי יקבלו תמורה להשקעה שלהם.

שאני אוכל להתגאות בעצמי, שאני לא אאכזב את עצמי כמו תמיד

זה אולי נשמע מוזר והזוי ואתם בטח חושבים שני ילדה קטנה ומפגרת

אבל אני חולמת ללכת על השטיח האדום עם השיער הבלונדיני שלי, שמלה שחורה ארוכה וצמודה, נעלי עקב 12 ס"מ ואודם אדום ולעשות פוזות למצלמה, ושיצעקו בשם שלי, ושאנשים שהייתי רואה בטלוויזיה, קוראת עליהם בעיתונים, יגשו אליי ויציגו את עצמם!

אני חושבת שבמקום לקרוא לזה חלומות, מעכשיו אני אקרא לזה שאיפות

חלום זה שם יותר מדי דמיוני וזה נותן קונוטציה שזה לעולם לא יקרה

שאיפה זה משהו מציאותי שפשוט צריך לעבוד ממש קשה בשביל שהוא יקרה.

כן, שאיפות. אלה השאיפות שלי

ואני שמחה שיש לי שאיפות

אני מכירה אנשים שאין להם שאיפות..עזבו שאין להם שאיפות, אין להם חלומות

באמת, אני מכירה אנשים בלי חלומות

זה מוזר ועצוב.