למה אני צריכה לבוא לצבא בהרגשה חרא?
ולמה כשאני כבר יוצאת הביתה אז גם נותנים לי הרגשה חרא?
והשאלה הכי גדולה, למה לעזאעזל, גם כשאני בבית, יש לי הרגשה חרא??(בגלל הצבא)
אני לא יודעת אם המפקדים שלי משועממים, רעים, קמו על רגל שמאל,
או שסתם לא קיבלו מבני הזוג שלהם הרבה זמן
למה אני צריכה לחטוף צעקות מקצינה
על זה שאני מגדילה ראש ומדברת עם החיילים שלה ולא איתה?(רמז: כי אני שונאת אותך)
למה אני תמיד צריכה לפחד שמישהי תדפוק גימלים
ואז יקפיצו אותי
למה אני צריכה לחשוב על שקרים
בשביל שלא יקפיצו אותי
למה ולמה ולמה מלכתחילה?!
לאמא שלי כבר נמאס לשמוע אותי בוכה
היא כבר הגיעה לשלב שהיא אומרת לי
"צאי מהצבא"
אבל לא, אני רוצה לסיים את השנתיים האלה
בלי דפוק
בלי מרמור
בלי אויבים
רק שיפסיקו לחפש חיילים
שיפסיקו על כל דבר קטן להעלות משפט
שייתנו לי לעשות את מה שאני אמורה לעשות
ואם טעיתי, זה אנושי, כולם טועים!
לא צריך לתפוס לי את הידיים ולהצליף בהן עם סרגל(רק דימוי, תרגעו)
אז בפנייה נרגשת ורצינית לצה"ל:
תשקיעו בחיילים טובים.
יש כ"כ הרבה יהלומים לא מלוטשים שאף אחד לא שם לב אליהם.
לילה טוב הלכתי להש"ניץ
כינוי:
Alef*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
