מאז ומתמיד הייתה בי הרגשה מוזרה כזו
במיוחד בסביבת המשפחה
הרגשה של חוסר קבלה
הרגשה של חוסר הבנה
הרגשה של אי שייכות
אבל עדיין, תמיד הזכרתי לעצמי ש"משפחה לא בוחרים"
וש"ברומא תהיה רומאי" (למרות שהייתי בבית שלי, כן?)
לא משנה מה עשיתי,
מה אמרתי,
איך חשבתי,
תמיד קיבלתי תגובות של
את מוזרה
עדיף שתסתמי
למה אמרת את זה
אבל כל זה היה כשהייתי צעירה.
היום, אני יכולה, ואומרת, בקול רם
משפחה לא בוחרים, נכון
אבל אני יכולה לבחור את הסביבה שלי.
אני כבר מבוגרת מספיק בשביל להחליט לעצמי
החלטות כאלו שכן, יהיו להם השלכות.
אבל אלו ההשלכות שאני רוצה
וכבר לא מעניין אותי אם הם חושבים שאני מוזרה
שיחשבו
אין אף אחד בעולם הזה
שיכריח אותי להיות בסביבה
שלא מקבלת אותי כפי שאני
וזה גם לא מעניין אותי שזה משפחה
משפחה זה בולשיט
בית זה בולשיט
מעולם לא הרגשתי בבית
בבית שלי
נתקלתי בקטע שכתב עוזי וויל (יסלח לי עוזי וויל אבל אני לא יודעת מי הוא)
וזה כ"כ שינה לי את החיים, הסביר במדוייק את מה שאף פעם לא הצלחתי להסביר לעולם
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות-
הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חיו, עד שהוא מבין, ומתחיל את
המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת.
אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה גיהנום.
הוא ממשך לחיות את חיו ולפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן אחרוך משהו קורה:
איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ןבהיר אחד, את המקום שלו.
פיסת גלויה קרועה מהמקום שלו מן המקום שלו נאמר.
או מישהו משם שחולף על פניו ןמחייך-רגע שמשנה את חיו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה.
שהוא לא חולם.
שיש חיים טובים יותר מאלה שהוא חיי עכשיו.
וגם, כמובן, באותו הרגע הוא מבין שהוא חיי בגיהנום."
מתאר את החיים שלי במדוייק
כאילו אני כתבתי את זה
אני אצעק ואני אלחם עד שאגיע לבית האמיתי שלי
שאני עדיין לא כל כך יודעת איפה הוא נמצא,
אבל הוא לא נמצא בארץ ישראל.
ויסלחו לי אבותיי היהודים
אבל זה לא מעניין אותי.
שום דמעה שלי לא שווה את הזהות שכופים על כולנו בארץ הזו
זאת לא הזהות שלי
זה לא אני
ולקח לי 24 שנה להבין את זה
אבל אני שמחה שסוף סוף הבנתי.
הרצון שהיה לי בשנים האחרונות לא לחיות
התחלף ברצון ללא לחיות, בארץ.
שזאת התקדמות עצומה בשבילי
וזה גם הרבה בזכות הטיול שלי לארגנטינה
וכמה שישמע מוזר, בזכות הקטע הנ"ל שכתב עוזי וויל.
אני מפסיקה להתנצל על מי שאני!
כינוי:
Alef*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
