תכננתי הרבה בכיפור הזה
אבל למען האמת, כל מה שבא לי לעשות
זה לנוח.
פשוט לשכב במיטה שלי, לראות טלוויזיה,
לשחק בטלפון או לישון.
סוף סוף יש לי קצת מנוחה מהעבודה.
כבר שבוע בערך כואבת לי הכתף ממש,
הבנתי שכנראה יש לי דלקת.
ואין לי כוח לטפל בזה.
אני מאושרת מהעובדה שגם מחר אני בחופש
וגם מחרתיים.
אבל לא בשביל לנוח, יש לי הרבה סידורים.
ועדיין לעבוד, מהדרכים, שזה הדבר השנוא עליי.
אני מחכה ליום שהכל ירד ממני,
שאני ארגיש שאין לי שום דאגה בחיים
שאין לי שום מחוייבות
שאני יכולה להחליט מה לעשות באותו הרגע
בלי לחשוב, ובלי להתחשב. באף אחד.
ובשום דבר.
החודש הקרוב יהיה קשה, אבל הוא האחרון.
לקחתי על עצמי הרבה, הרבה יותר ממה שכבר יש עליי
אבל זה למען האנשים שעזרו לי במשך כל הדרך
וזה הזמן שלי לעזור להם בחזרה,
וגם להוכיח לעצמי שאני כן מסוגלת ליותר מבחינת מקצועית.
ולעזוב בתחושה טובה גם אצלי וגם אצל אחרים
(טוב זה גם קצת בשביל ההמלצה שביקשתי)
בא לי כבר להיות על המטוס, אני מרגישה שאני חוזרת הביתה,
לסבתא שלי החמודה
לשורשים שלי
לתרבות שלי
לשפה שלי
אני אוהבת את חיי הנדידה
לקחת תיק ענק עם כל החיים שלי
לצאת מאיזור הנוחות שלי והתמודד עם אתגרים
ואחר כך להזכר בהם להרגיש כל-יכולה כי הכל בחיים מתגמד.
גם יש לי הזדמנות אדירה לעבודה בחו"ל,
שזה מה שתמיד רציתי, לעזוב את המדינה.
חשבתי לעצמי אולי זאת קצת טעות שאני מתעסקת כבר
עכשיו עם עבודה שונה לפני הטיול,
אבל לא יכולתי לפספס את זה,
הייתי חייבת שהם ידעו מי אני ושיהיו מעוניינים בי
וזה עבד, ויש לי הרגשה טובה לגבי זה
אבל אני לא סוגרת כלום,
מחכה לסיים קודם את הטיול.
אבל קודם לעבור את החודש המלחיץ הזה,
ואז החיים שלי יחזרו להיות באמת שלי.
כינוי:
Alef*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
