חלק א של הפוסט:
אני בשוק שאפשר עדיין לעדכן בישרא.
מה קרה, לא סוגרים?
הלוואי שלא.
כבר העברתי את הכתיבה לבלוגר,
פחות זורם שם, גם אין קהילה,
מרגישה כאילו אני כותבת לאלוהים,
ואפילו הוא לא קיים.
חלק ב:
לא כתבתי פה קרוב לחודשיים, נראה לי.
הטיול נגמר עוד 3 ימים.
אני מרגישה כמו ילד שרוצה להשאר בבית
ומכריחים אותו לסוע לדודה שהוא לא אוהב
אז הוא מזעיף פנים ובוכה.
אני אמנם לא כל כך מזעיפה פנים,
וגם עדיין לא התחלתי לבכות,
אבל אני מרגישה את זה בפנים, בלב.
הטיול הזה עלה על כל הציפיות שהיו לי.
אני כל פעם מתחילה לכתוב משפט, ומוחקת
כי אני לא יודעת אפילו איפה להתחיל.
אני אתחיל בדבר הכי משמעותי בשבילי,
ואלה
האנשים.
באמת שלא חשבתי שאכיר אנשים כל כך מדהימים
בטיול הזה ושאפתח לכל כך הרבה סוגים ומינים
ואתקשר בכל כך הרבה שפות,
לנדוד מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מהוסטל להוסטל,
ובכל מקום להכיר אנשים שיכנסו לך ללב גם בלי שתתכוון.
טיילתי בחבורות, טיילתי רק עם החברה הכי טובה שלי,
ותמיד היו שם אנשים טובים בדרך.
אהבה.
ברילוצ'ה זאת העיר שאני הכי אוהבת בארגנטינה.
ושם הכרתי את... וואו, תאמת, לא יודעת איך להציג אותו,
חבר? בחור? אהובי?
אוקיי הבנתם.
יש לציין שאני התחלתי איתו, ופחדתי נורא.
למה? יש כמה סיבות
בעיקר כי אני לא מדברת ספרדית שוטף והוא מדבר רק ספרדית.
וגם כי לא ידעתי מה יקרה, אם הוא ידחה אותי?
אה, דרך אגב, דפדפו לפוסט האחרון שלי,
הוא מוזכר שם.
וכן, יש מצב שהתפילה שלי מהדלקת הנרות בשבת נענתה.
אולי כן יש אלוהים.
בקיצור, אלה היו שבועיים פשוט מדהימים.
אופוריה לא נורמלית
הייתי עם חיוך מרוח על הפרצוף מהבוקר עד הלילה
צחקתי כמו שבחיים שלי לא צחקתי
ופשוט התאהבתי, בהכל.
אחרי השבועיים האלה המשכתי משם,
והלב משך אותי בחזרה, אז שיניתי מסלול וחזרתי לברילוצ'ה,
ואני לא מצטערת על זה אפילו לשנייה.
אכתוב בהרחבה על הבחור בפוסט נפרד...
נופים.
מהרים מושלגים, לחופים זהובים
יערות ירוקים, וג'ונגלים סבוכים.
אגמים, נהרות, אוקיינוס
סלעים, עמקים, פסגות
רחובות, אורות, וכבישים
אין לי איך לתאר את כל היופי שראיתי,
מודה על הזכות והאפשרות של להגיע ולראות
את המקומות המדהימים שראיתי.
הרבה פעמים בטיול תפסתי את הראש פתאום
באיזה טרק או אפילו סתם ככה ברחוב או בהוסטל,
ואמרתי לעצמי "פאק"
אני פה
ואני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו.
אם לסכם את כל התקופה הזאת בכמה משפטים,
וזה קשה,
אגיד,
שצחקתי המון
הלכתי המון
מדי פעם התעצבנתי,
נפתחתי
למדתי
על עצמי, ואחרים
העזתי
אמנם עישנתי סמים,
אבל זה היה כיף.
בקטע מוזר, או לא מוזר,
כמעט ולא היו לי התקפי חרדה,
אני יכולה לספור אותם על יד אחת.
השימוש בכדורים בטיול היה בעיקר בעיקר
לנסיעות ארוכות כדי שאוכל לישון טוב.
לא התגעגעתי הביתה באמת,
אפילו לא לרגע,
ואני ממש לא מרגישה רע עם זה.
הטיסה הבאה שלי לארגנטינה כבר תוכננה,
אבל הפעם, לא תהיה טיסת חזור.
כינוי:
Alef*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
