סיפורים [=

בפרק הקודם :

"בוקר טוב" היא נכנסה עם מגש ועליו שתי כוסות נס וכמה עוגיות בצלחת.

"אבי, מיכל, אני חושבת שאתם צריכים לראות משו'" אמרה עינת והדליקה את הטלוויזיה.

מיכל לקחה את כוס השתיה וקירבה אותה לפיה.

"אנו רוצים להפנות את תשומת ליבכם בקשר לנערה שנעדרת כבר יומיים, שמה של הנערה הוא לירוי והיא בת 16, מי שראה אותה או נתקל בה, נא לדווח למשטרה, זה חשוב." הם הראו תמונה שלה.

"מי זאת?" שאל אבי

"למה אנחנו צריכים לראות את זה?" שאלה מיכל

"מפני שזאת הבת הקטנה שלכם." אמרה עינת.

הכוס נשמטה מידה של מיכל והיא בהתה בה בהלם.

פרק 17 - "סיוט" :

הראשון שהתעשת היה אבי.

"היא ה-מה שלנו?" שאל

"הבת הקטנה שלכם." אמרה באדישות

מיכל התחילה לבכות, תחילה מהתרגשות ואח"כ מדאגה.

"אל תבכי" אמרה עינת, "תמיד אמרתי שרק החלשים בוכים."

"מזיז לי ת'תחת מה תמיד אמרת!" התפרץ אבי, "מה קרה לבת שלי?"

"תירגע, היא בידיים טובות." אמרה עינת

"עינת, מה קרה לבת שלי?!" חזר על שאלתו

"בינתיים כלום." אמרה

"בינתיים? זה אומר שיקרה לה משהו?" שאל

"תלוי באיך שהיא תתנהג."אמרה, "אם היא תנסה לברוח אתה לא מצפה שאשאיר אותה בחיים, נכון?"

אבי הרגיש איך הוא מתחמם וניסה להירגע. "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב! שלא תעיזי לעשות לה משו'! כי אני נשבע לך עינת, אם קורה לה משו', אני מוריד לך את הראש!"

"תירגע, ידידי." אמרה עינת, "אתה קצת מגזים. אל תשכח שאתה נמצא אצלי, אני במקומך הייתי מדברת יותר יפה."
"אבל את לא במקומי, כוס אמק, אל תעצבני אותי" אמר

"אבי, תירגע מותק. היא לא שווה את העצבים שלך." ניסתה להרגיע אותו מיכל

"זבל, את יכולה להתעסק איתי כמה שאת רוצה אבל אל תתקרבי לילדה שלי.." אמר אבי והתיישב על המיטה.

עינת יצאה מהתא ואמרה שתחזור מאוחר יותר.

-

"מה קורה מאמי שלי?" שאל גיא

"חרא." אמרה ליאן, "מה איתך?"

"בסדר, בייב." אמר, "יש חדש לגבי לירוי?"

"הלוואי" אמרה בייאוש, "לא מוצאים אותה."

"ראיתי הבוקר הודעה בחדשות על היעדרותה." אמר

"כן, גם אני ראיתי. ההורים המאמצים שלה היו במשטרה וביקשו להוציא הודעה." אמרה ליאן

"ומה תעשי עם הדוגמנות?" שאל גיא

"כלום." אמרה, "עד שלירוי לא תהיה פה איתי."

"לא חבל לך על הכסף?" שאל, "תחשבי כמה את מפסידה, ותחשבי כמה יהיה לך כשהיא תצא.."

"מי מבטיח שהיא תצא?" שאלה ביאוש, "לך תדע בכלל איפה היא נמצאת.."

"די, ליאני. אל תתייאשי, היא תהיה בסדר." אמר, "אני חייב לנתק, אני יבוא בערב."

"ביי, אני אוהבת אותך." אמרה וניתקה

-

"מה הולך?" שאל עידן

"מה הולך?" השיב ירין

"לא יודע, אחי." אמר עידן

"יש חדש על לירוי?" שאל ירין

"לא.." אמר עידן, "ואם כבר הזכרת אותה..."

"אם כבר הזכרתי אותה אז מה?" שאל ירין

"מה הקטע שלך איתה?" שאל

"שום קטע, הלוואי שהיא היתה מסתכלת לכיוון שלי." אמר ירין

"תתרחק ממנה." אמר עידן והביט ישירות לתוך עיניו

"או שמה?"

עידן הרגיש איך הוא מתחמם, אך לבסוף התעשת. "או שכלום. פשוט תתרחק." הוא קם ונכנס לכיתה

-

התעוררתי בבוקר והרגשתי שמישו' מלטף לי את השיער, פקחתי עיניים, זה היה ניר.

קמתי בבהלה.

אלעד לא היה בחדר.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי, "איפה אלעד?"

"ככה את מקבלת אותי?" חייך והתקרב אליי

"לא מקבלת אותך בכלל י'מגעיל." סיננתי וקמתי מהמיטה, "איפה אלעד?!"

"אצל הבוס." אמר ניר

"מה? מה הוא עושה שם?"

"למה זה כ"כ אכפת לך?" שאל

"כי הוא ידיד שלי והוא הדבר הכי טוב במקום המגעיל הזה." אמרתי, "תענה לי, מה הוא עושה שם?"

"לא יודע." ענה, "הבוס ביקש שאלעד התייצב שם, והוא שם."

שתקתי לכמה שניות. "הוא יחזור?" שאלתי מהססת

"אין לי מושג" אמר ועל פניו ראו שהוא כנה

נפלתי על המיטה ביאוש, 'שלא יקרה לו כלום'.

עצמתי את עיניי, וכשפקחתי אותן ראיתי את ניר קרוב מתמיד.

"תתרחק ממני" אמרתי

"ואם לא?" שאל

"אל תנסה." אמרתי

"את מאיימת? את בטוחה שאת במצב לאיים?"

"לא, אבל אני במצב להגן על עצמי, אז תתרחק." אמרתי

"יש לך אומץ." אמר וחייך, "אני אוהב בנות כאלה."

"ואני לא אוהבת בנים כמוך" אמרתי, "אתה לא הסיגנון שלי."

"למה לא?" שאל והתקרב יותר, פניו היו צמודות לפניי.

"כי אני לא יכולה לאהוב בנים כמוך, שאוהבים להתנהג לאנשים בצורה כזאת."

"ומי אמר לך שאני אוהב את זה?" שאל ונשכב לידי

"אתה לא?" שאלתי מבולבלת

"אני..אני לא מתכוון לדבר איתך על זה." אמר בתוקף והתיישר

הבחורה מלפני יומיים נכנסה לחדר והביטה בנו במבט חשוד.

"לירוי, הבאתי לך אוכל." אמרה

"אני כבר אמרתי לך שאני לא רוצה את האוכל שלכם, מה לא היה ברור?" שאלתי בכעס

"אין לך ברירה חמודה, זה או זה או שתרעיבי את עצמך." אמרה

"אני מעדיפה להרעיב את עצמי ולא לאכול ת'חרא שלכם." סיננתי

"את כמו מיכל, מהתא הסמוך, 15 שנה היא פה עם בעלה, חשבה שאנחנו צוחקים, הרעיבה את עצמה שבוע  ואח"כ נשברה."

"15 שנה?" שאלתי

"סיפור ארוך." אמרה והניפה בידה לביטול

"מה..מה השם משפ'?" שאלתי

"פרץ, אני חושבת." אמרה לאחר כמה שניוות

לכמה שניות הייתי בשקט, אולי אלה ה..לא, לא, לא אין מצב.

"אין לי זמן לפטפט איתך, יש לי עוד הרבה לעשות, ניר בוא איתי אני צריכה עזרה." אמרה והם יצאו מהחדר

קמתי והתקרבתי לדלת, מנסה להקשיב לשיחתם.

"מה עשית איתה?" שאלה בשקט אך בכעס

"דיברנו." אמר ניר

"זה הכל?"

"כן, רונה. רק דיברנו." אמר

"זה לא היה נראה ככה."

"מאמי, אני לא בוגד בך, אל תהיי קנאית כ"כ.." חיבק אותה

"אתה מבטיח?" חייכה והרימה את ראשה אליו

הוא הינהן ונשק לשפתיה, אלעד שבדיוק חזר מה'בוס' עם אחד העובדים שם, שמע את כל השיחה שלהם וראה את הנשיקה.

הם חצו את המסדרון והוא הכניס אותו לחדר.

"את/ה לא מבין/ה מה שמעתי עכשיו!" אמרו ביחד

"מה?" שאלו שוב

"תתחיל/י את/ה" אמרו שוב ביחד

"אני יתחיל" אמרתי

"שוטי" חייך

סיפרתי לו כל מה שקרה עם ניר כשקמתי ועד הרגע שאותה אחת שמביאה אוכל נכנסה, "בקיצור, הם יצאו ונצמדתי לדלת והיא רבה איתו משו' עם בגידה לא בדיוק הבנתי"

"זה בדיוק מה שבאתי לספר לך" אמר אלעד, "הם התנשקו."

"אתה רציני?" שאלתי אלעד הינהן

"ג-ד-ו-ל-!" צחקתי

לאחר כמה דק' נהייתי רצינית.

"היי, מה נהיית רצינית פתאום?" שאל

"סתם, חושבת." אמרתי

"על..?" שאל

"סתם, חברות שלי, אחותי, חב..מישו' שהייתי רוצה שיהיה חבר שלי...ההורים המאמצים שלי ועל עוד משו' שרונה פלטה." אמרתי

אלעד חיבק אותי, "אל תחשבי על זה, מאמי. זה לא יעשה לך טוב. אבל מה רונה פלטה?"

"בתא ליד יש זוג שנמצא פה כבר פאקינג 15 שנה, לאישה קוראים מיכל והשם משפ' הוא פרץ."

"אוקיי ומה זה אומר לך?" שאל

"לפני 15 שנה ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים, כשאחותי גילתה שהיא מאומצת אמה החורגת סיפרה לה שמהתאונה, הם לא יצאו בחיים. ומשום- מה לשתינו יש תחושה שהם עוד בחיים, אבל אולי זאת סתם עוד תחושה ו..לא יודעת, אני לא רוצה להתאכזב." אמרתי

"מאמי, את יודעת שאני אעזור לך לא משנה מה. אם את חושבת שההורים הביולוגיים שלך פה אז-" אמר ולפתע השתתק, כאילו נזכר במשהו.

"מה קרה?" שאלתי

"נזכרתי במשו'"

"במה?"

"אבי ומיכל פרץ, אני שמעתי עליהם. הייתי מביא להם אוכל כשהייתי עובד פה. הם תמיד דיברו על הילדים שלהם אבל מעולם לא ידעו איך הם נראים." אמר

"ואם לא קוראים לו אבי? תעזוב, בשביל מה לפתח ציפיות סתם, הם נהרגו ואני צריכה להשלים עם העובדה הזאת." אמרתי ונכנסתי למיטה.

עצמתי עיניים ונרדמתי.

בשתיים בלילה התעוררתי, אלעד כבר נרדם.

קמתי מהמיטה והלכתי לשירותים שהיו בחדר, שטפתי פנים וחזרתי בחזרה.

הבטתי על הקיר וחשבתי על מה שאלעד אמר לי.

'גם אם הם פה, זה לא משנה כלום.. גם ככה לא נוכל להתראות.' חשבתי בעצב ונשענתי על הקיר.

באותו רגע הסכמתי לעצמי להוציא את כל מה שהיה לי כל היום ובכיתי, בכיתי בלי הפסקה.

-

מהצד השני של הקיר :

"אני מרגישה אותה, אני מרגישה שהיא פה קרובה." אמרה מיכל

"מי?" שאל אבי בעייפות

"מה מי? הבת שלנו" אמרה

"גם אם כן זה לא ישנה הרבה. לא יצאנו מפה 15 שנה ולא נצא מפה גם בעוד 70 שנה." אמר אבי והסתובב לצד השני

"אנחנו כן נצא." אמרה בשקט, "אני מרגישה את זה."

היא נשענה על הקיר והחלה לבכות בשקט.

"מאמי תפסיקי לבכות" ביקש אבי, "אל תתחילי עכשיו. חשבתי שהתרגלנו למקום הזה."

"לא התרגלתי ואני בחיים לא אתרגל." אמרה מיכל ונכנסה למיטה, עוצמת את עיניה, מנסה להירדם.

-

בסביבות שלוש ורבע חזרתי למיטה, הרגשתי שהוריי בחיים ושהם קרובים אליי מתמיד.

'את מדמיינת' אמרתי לעצמי, למרות שבתוכי ידעתי שזה אפשרי.

-

השעה היתה שבע וחצי כשהשעון המעורר צלצל אצל זוהר.

היא התעוררה, שטפה פנים, ציחצחה שיניים וחזרה לחדרה כדי להתארגן.

היא לבשה מכנס שחור ארוך וקפוצ'ון סגול של פוקס, נעלה מגף שחור גבוה, שמה מעט עיפרון, קצת גלוס, לקחה פלא, תיק וכסף ויצאה מהבית.

-

ירין התעורר בשבע וארבעים, שטף פנים וציחצח שיניים, הוא זרק על עצמו ג'ינס וחולצה שחורה, נעל נייק לבנות ויפות, סידר את שיערו וירד למטה.

"שירוש כמה זמן?" שאל בחוסר סבלנות

"אני שניה יורדת ירין, אל תלך בלעדיי.." אמרה

"בקצב הזה, שאת זוחלת, אני באמת לא יגיע בזמן ללמוד."

"ממתי זה כ"כ אכפת לך?" שאלה בצעקה

"זה מה שמשכיח ממני קצת את לירוי" ענה  למרות שידע שזה לא נכון, זה בסה"כ תירוץ.

"מצטערת שהזכרתי לך את זה" אמרה וחיבקה אותו

"זה בסדר יפה שלי."

שירה חייכה, "נזוז?"

הוא פתח את הדלת והם שניהם יצאו.

"שימי קסדה, אני שניה חוזר" אמר ירין ועלה בריצה לביתו.

הוא רץ לחדרו, נכנס לתיקיית 'המסמכים שלי' וחיפש 'לירוי' כשמצא נכנס, הביט בתמונה חייך וחזר לאחותו.

מאז שנחטפה, התרגל להיכנס לתיקייה הזאת כל בוקר לפני הלימודים.

"לאן הלכת?" שאלה שירה

"שכחתי בבית משו'" המציא , שם קסדה והתחיל לנסוע.

כעבור עשר דק' נסיעה הם הגיעו לבצפר.

"תעבור דרכי כשתסיים ללמוד" אמרה שירה ונשקה ללחיו.

"זורי, מה קורה?" שאלה שירה

"בסדר..מה איתך נשמתי?"

"בסדר."

הם התיישבו בדשא.

"לירוי חסרה לי" אמרה זוהר

"גם לי :/" אמרה שירה ועשתה פרצוף עצוב

-

"בוקר טוב מותק" חייך אלעד, "מה שלומך?"

"סתם, מבואסת. מה איתך?"

"בסדר, חושב על עדי והתינוק." אמר בשקט והשפיל את מבטו

"מאמי, אתה תראה שיהיה בסדר...אנחנו נצא מפה, אתה תראה. ואתה תתחתן ואני בטוחה שאתה תהיה אבא נפלא." חייכתי אליו

"לירוי, תודה רבה על הכל[:" חייך וחיבק אותי, "אני לא יודע איך הייתי עובר את המקום הזה בלעדייך"

"גם אני לא יודעת איך הייתי עוברת את המקום הזה בלעדיך..." התחבקנו וישבנו על המיטה, סתם דיברנו.

"אם כבר מדברים," אמרתי, "מה הבוס רצה ממך?"

"רצתה מאמי" אמר, "הבוס היא בעצם בוסית. אף אחד לא באמת יודע את זה, זאת שמחלקת פקודות כביכול על פי הוראות של ה'בוס', מחלקת הוראות מעצמה, היא הבוס והמוח של 'מראות'. אבל אסור שאף אחד ידע את זה." אמר אלעד

"למי כבר אני יספר את זה? לקירות?" גיכחתי

"שלא ישמעו שאת יודעת פשוט" אמר, "והיא רצתה שאני יחזור לעבוד אצלה ובתמורה היא תשחרר אותי מהמקום הזה ואני יוכל להתחתן ולהרוויח פי שתיים ממה שהרווחתי לפני שברחתי."

"ומה אמרת?"

"שאני לא רוצה" אמר ונזכר בשיחה עם הבוס.

"מה רצית?" שאל בתקיפות כשנכנס למשרד

"ככה מדברים לבוס?" אמרה ברכות מזוייפת

"את לא הבוס שלי עד כמה שידוע לי" אמר

"אבל אני אהיה..." חייכה, "אתה תחזור לעבוד בשבילי, ותרוויח פי שתיים ממה שהרווחת עד עכשיו"

"אני מעדיף למות מאשר לחזור לעבוד במקום הזוועתי הזה" אמר

"תזכור את מה שאמרת" אמרה והוציאה אותו ממשרדה.

"איך אמרת לה דבר כזה?" שאלתי

"שאני לא רוצה פשוט" התחמק, "תספרי לי משו' על עצמך. על מי את חושבת כ"כ הרבה?" שאל

סיפרתי לו את כל הסיפור.

-

"גלי, דיברת עם ליאן?" שאל דורון כשחזר מהעבודה

"עוד..עוד לא." אמרה, "היא עסוקה בהיעדרות של אחותה, למה להנחית עליה מכה נוספת?"

"עד סוף השבוע יש לך, רק תזכרי." אמר ונכנס להתקלח

-

"וזהו כאילו...אתה מבין?"

אלעד הינהן, "ועכשיו את לא יודעת את מי את אוהבת?"

"משו' כזה" אמרתי ביאוש, "כאילו...על בגידה קשה לי לסלוח מצד שני סלחתי לו ואני אוהבת אותו, כאילו...נראלי. וירין...ירין מיוחד כזה, מאתגר. לא יודעת, יש בו משו' שמדליק אותי. המבט שלו, החיוך שלו, השפתיים, הפנים שלו..." התחלתי לומר אך הוא קטע אותי בחיוך, "את מאוהבת בו."

"אבל..עידן-"

"יכול להיות שאת עידן את אוהבת מאוד אבל השאלה אם את מאוהבת בו."

"לא, לא נראלי...לא יכול להיות שירד לי מעידן כ"כ מהר, אחרי הכל אני אהבתי אותו. הוא עזר לי בהכל ו..."

"חבל על הזמן שלך, בסוף את משקרת לעצמך." אמר אלעד וחיבק אותי.

לא ידעתי מה לעשות. הכל היה מסובך מדי, הבעיה היחידה שהיתה היא שלא ידעתי אם אני בכלל יצא מהסיוט הזה.

-

מעיין ומאיה שבדיוק עברו בסביבה הביטו בהן.

הן בניגוד לכולם היו מאושרות מעניין החטיפה, הוא השתלם לשתיהן.

מעיין הביטה לספסל מרוחק, "היי, תראי, הנה עידן" אמרה

"איפה?" שאלה מאיה ומיהרה להסתובב

"שם" הצביעה לכיוונו

"הוא נראה עצוב..." אמרה מאיה

"לכי תנחמי אותו מאמי." אמרה מעיין, "תנצלי את זה שלירוי נעדרת."

את האמת, מעיין לא ידעה למה היא עושה את זה. אחרי הכל היא אהבה את לירוי מאוד, בכל זאת, היא היתה החברה הכי טובה שלה הרבה שנים...זה פשוט שרצתה להתנקם על שהיתה צריכה להתחנן אליה כדי שתסלח לה. האמת היתה שהיא הפנתה את סתיו ל'מראות' רק כדי לנקום.

האם עשתה את הדבר הנכון?

לירוי ואלעד יצאו מ'מראות'?

לירוי וליאן יפגשו עם הוריהן?

את זה תדעו בפרקים הבאים [:

-

מקווה שאהבתם את הפרק, אני מצטערת שהוא בא בעיקוב, עוברת עליי תקופה לא פשוטה בכלל...